פעם, רק מעטים כתבו. רק מעטים הרשו לעצמם להיות “מספרי סיפורים”. הכתיבה שימשה כפריווילגיה של משכילים, אצילים ואריסטוקרטים – אנשים שאחזו בעט נוצת אווז וטבלו אותו בדיו מתוצרת בית. היום – המציאות השתנתה לגמרי. אנחנו חיים בתקופה שבה כולם כותבים, ואולי אפילו מעבר לכך – כולם משווקים את עצמם דרך כתיבה ורשתות חברתיות.
כשכולם סופרים – ואף אחד לא קונה את הספר.
כפי שציינתי בכתבה הקודמת שלי, אנחנו מפרסמים סטטוסים בפייסבוק, מעלים פוסטים ארוכים באינסטגרם, וכותבים תיאורי וידאו בטיקטוק . כל אלה נובעים מתופעה אחת: אנחנו חיים בעידן של כתיבה. ובעיקר – של כתיבה שיווקית, גם אם לא תמיד במובן הקלאסי של המושג.
העניין פשוט: גם כשאנחנו משתפים פוסט אישי על הקפה הראשון של הבוקר או מעלים תמונה בתחפושת פורים – אנחנו יוצרים סיפור. ואנחנו רוצים שהוא ייגע באנשים, שיראו אותו, יגיבו, יאהבו, ישתפו. זו כתיבה – אבל גם שיווק. סוג של מיקרו-שיווק עצמי.
הקבוצה שבה סופרים הפכו לפרסומאים.
לדעתי, המקום שבו רואים את השילוב הכי מעניין בין ספרות למדיה חברתית הוא בקבוצות הפייסבוק של כתיבה. “דברים שאני כותב/ת” ודומותיה – הן לא רק מרחבים של יצירה, אלא גם של שיווק. סופרים וסופרות משתפים קטעים, מבקשים משוב, מדברים על מכירות, פרסום עצמאי והפצת ספרים. הם אינם רק יוצרים – הם גם משווקים, מקדמים, ומנהלים את המותג של עצמם.
בעבר היית כותב, והמוציא לאור טיפל בשאר. היום? אתה כותב, עורך, מוציא לאור, מפרסם, מפיץ ומקדם את עצמך. והכתיבה – משמשת ככלי המרכזי. גם לכתיבת הספר, וגם לפוסט שמכריז על יציאתו.
סטוריטלינג או סושיאל-טלינג?
לדעתי, סופרים הם סטוריטלרים אמיתיים. אבל היום, הם נדרשים גם ל”סושיאל-טלינג” – הם צריכים לספר את הסיפור של עצמם, לא רק של הדמויות שיצרו. מי שכותב את עצמו – מצליח להגיע אל הקהל שלו.
וכאן נכנסת כתיבה שיווקית לתמונה: לקיחת הסיפור האישי – והפיכתו למסע עבור הקוראים. שימוש בטכניקות ספרותיות, וניתובן כדי למכירות, חשיפה, לגעת. זה כבר לא רק עלילה – זו אסטרטגיה.
אבל יש גם צד שני למטבע – הכתיבה שאינה פונה החוצה, אלא פנימה.
לכתוב למגירה
פעם, אנשים השתמשו בכתיבה כמפלט שקט. פעולה אישית, אינטימית – מול עצמם בלבד. יומן נעול, מחברת חבויה, דף וקולמוס. היום, הכתיבה הפכה לקולנית. אנחנו מוציאים אותה לאור, דורשים שיקראו אותנו, שיראו, שיגיבו.
אבל גם היום, בעידן שבו כל פוסט הוא הצהרה וכל טקסט הוא תוכן, יש מי שכותבים לא כדי לשווק – אלא פשוט כדי לכתוב. יומנים אישיים עדיין מתמלאים, מחברות נשפכות במילים שאיש מלבד הכותב לא יקרא. אפילו בקבוצות כתיבה ברשתות החברתיות, חלק מהכותבים מעלים טקסטים לא מתוך רצון להתפרסם, אלא מתוך צורך לבטא, לבדוק, לשתף.
כתיבה כזו, שאינה מחפשת הכרה אלא פשוט מתקיימת – עומדת בניגוד מוחלט לתרבות השיווקית של זמננו. היא לא מתרפסת בפני האלגוריתם, לא מתחשבת בכמה אנשים יקראו אותה. ובכל זאת – היא מתרחשת.
בסוף, הכל סיפור.
כתיבה היא מערכת יחסים – בין הכותב לקורא, בין המוכר ללקוח, בין האדם לעצמו. ולכן, כשאנחנו כותבים – גם כשאנחנו מקדמים מוצר, שירות או ספר – אנחנו מספרים סיפור. וככל שהסיפור אישי יותר, נוגע יותר, טוב יותר – כך הוא עובר, נתפס, משפיע.
אז האם כולנו סופרים? אולי. אבל יותר מכך – אנחנו סטוריטלרים של החיים שלנו. ושם, על קו התפר שבין כתיבה אישית לשיווקית, מתרחש הקסם האמיתי.
כי בסוף, הכל מילים. והן תמיד מספרות סיפור – בין אם נועד להימכר, ובין אם נכתב רק עבור מי שהניח אותו על הדף.
