המודעות לאורח חיים מאוזן ובריא עלתה בשנים האחרונות. כמה פעמים שמעתם על נזקי עישון או סוכר? בכמה כתבות נתקלתם שעודדו אתכם להקפיד על פעילות גופנית? אך, האם חשבתם פעם מה אנחנו מפסידים כשאנחנו קוראים פחות ואיך זה קשור לרווחה הנפשית שלנו?
אני מודה שכסטודנטית לספרות, אני כנראה לא קוראת מספיק. אני יכולה לספור על כף יד אחת כמה ספרים התחלתי השנה (ולא סיימתי), מעבר למה שצריך כמובן ללימודים.
בנעוריי לפעמים פתחתי ספר כמו שפותחים חלון, כדי להתאוורר ממחשבותיי. בפעמים אחרות פתחתי ספר כמו שפותחים סדרה בנטפליקס, כדי לברוח קצת מהמציאות.
היום? יכולות הקשב והריכוז שלי בירידה והעומס בחיי בעלייה. אני יודעת שאני לא לבד בזה.
כולנו מושפעים מעליית הטכנולוגיה, כולנו מתרגלים יותר ויותר לצרוך תוכן קצר וממוקד, משתעממים יותר בקלות וקריאת ספרים נדחקה לשוליים התרבותיים-חברתיים. כתבתי על כך כבר בכתבתי הראשונה.
קל להתגעגע לספרים בתור אובייקטים – הדפים, הריח, התחושה שיש עולם שלם מחכה לך בפנים. אבל האובדן הוא לא רק רומנטי. הוא קונקרטי, מוחשי, ומתחיל להשפיע עלינו באופנים עדינים – לפעמים בלתי נראים.
מה באמת קורה לנו כשאנחנו לא קוראים?
אנחנו מאבדים ריכוז.
קריאה היא לא פעולה פסיבית. להפך – היא דורשת מאיתנו להחזיק קו מחשבה, לדמיין, להשלים פרטים, לזכור שמות. כשאנחנו לא קוראים, אנחנו מאבדים את היכולת הזו לאט־לאט – ומגלים שקשה לנו יותר להתרכז גם בדברים אחרים.
אנחנו מאבדים סבלנות.
סיפור טוב נבנה לאט. הוא לא תמיד מספק ריגוש מיידי. אבל התרגלנו לאינסטגרם, לטיקטוק, למה שמהבהב ומרצד. וכשאנחנו מפסיקים לקרוא, אנחנו שוכחים איך מרגיש תהליך – ולא רק תוצאה.
אנחנו מאבדים מורכבות
הספרות מזמינה אותנו לראות את המורכב באדם – גם בדמות הראשית, גם בעצמנו. פחות קריאה משאירה אותנו עם פחות ניואנסים. אנחנו מתחילים לחשוב בקיצורים, להרגיש בקיצורים, לדבר בקיצורים.
אנחנו מאבדים שפה.
בלי מילים, קשה לחשוב. קשה להרגיש. קשה להסביר למה בדיוק כואב לנו או מה בדיוק רצינו שיקרה. השפה שהספרות מעניקה לנו היא כמו מנעד – וכשאנחנו לא קוראים, המנעד הזה מצטמצם.
אנחנו מאבדים אמפתיה.
ספרים מכניסים אותנו לעולם שהוא לא שלנו – ילדה באיטליה של שנות ה-50, גבר מזדקן בצרפת, צעירה חרדית בירושלים. כשאנחנו קוראים פחות, אנחנו חווים פחות עולמות, פחות פנים, פחות רגשות של אחרים.
ואולי הכי עצוב – אנחנו מאבדים שקט.
קריאה טובה לא מסעירה כמו ריל מצחיק, לא מרגשת כמו הודעה מהאקס, לא מיידית כמו צפייה בנטפליקס. אבל היא מחזירה אותנו אל עצמנו – לאט, בעדינות.
כמו מישהו שמחכה לנו עם כוס תה, גם אם איחרנו בשעה.
שכחנו שמותר לנו לשקוע בעלילה
קריאה אינה כלי רק לצריכה של מידע. אמנם כך התרגלנו לראות אותה, אך לא לכך בלבד היא נועדה. הספרות היפה יכולה למלא מקום בידורי או רוחני, בריחה מהמציאות או שיקוף מתמיד של עצמך. פתיחה ספר יכלה להיות פתיחת חלון או סגירת דלת, היא יכולה להעניק נקודת מבט חיצונית או לחזק את תחושת העצמיות. הקריאה טובה לנו, לרוחנו ולנפשנו. אבל כמו להיגמל מעישון או להתחיל להתאמן- הצעד הראשון הוא הקשה ביותר.
