מה מעכב אותנו מלקרוא?
אנשים כיום קוראים פחות ספרים מאי פעם, ועם כל דור וחדשנותו הטכנולוגית נדמה שמקומם של הספרים נעשה מיושן על גבול הוינטג’. וכך גם מקומה של הספרות. יש המון סיבות למגמת הדעיכה בקריאה.
שתיים מהן קשורות באורח חיינו הטכנולוגי. חיינו עמוסים לעייפה ואנו זקוקים לבידור קל לעיכול- המיוצר בשפע ובמהירות. עליית הטכנולוגיה והמקצועות הראליים דחקו הצידה את ערכם של מדעי הרוח בחינוך, שלא לדבר על שוק העבודה וקיצרו במידה מה את טווח הריכוז שלנו.
אומנות השימוש במילים
אך כל החידושים הטכנולוגים שבעולם לא יתנו לנו את מה שמציעה הספרות בדרכה הייחודית: האפשרות להבין ולתקשר את עצמנו ואת העולם סביבנו טוב יותר. שהרי הספרות בנויה ממילים המתגבשות לכדי משמעות. בהן אנו משתמשים כדי לחשוב וכדי לתקשר עם אחרים. מהי הספרות אם לא אמנות השימוש במילים?
אני רוצה להתעקש שגם היום, כמו בכל דור לפנינו, הספרות היא בעלת ערך למשתתף בה כקורא וככותב. הספרות מציעה נקודות מבט שונות, משפרת את האמפתיה. בנוסף, הספרות מעשירה את שפתנו ואת עולמנו הפנימי ומשפרת מצבים מנטליים. אני מתעקשת כי אני מכירה זאת בעצמי. את הפליאה שבקריאת שיר אהוב. את העוצמה של תחושת דיוק הדברים כשאני כותבת בעצמי.
גדולי ההוגים התפעמו בפני הספרות. אריסטו, למשל טען שלספרות יכולות תרפויטיות. ופרויד דיבר על היצירה כמנגנון הגנה אפקטיבי ביותר ליוצר. מאז ולתמיד למילים הכוח להשהות ולהניע רק צריך לדעת כיצד להשתמש בהם.
לבחור בספרות
אנחנו בכל מקרה מספרים סיפורים לעצמנו ולאחרים, קוראים פוסטים בפייסבוק ומתכתבים בוואטסאפ. נכון, כל אלה הם שימושיה הפונקציונאליים של השפה. אבל זוהי הדגשה שכולנו מסוגלים עקרונית לקרוא ולכתוב.
אם אנחנו קוראים וכותבים בתדירות כה רבה, לא כדי לעשות זאת מתוך כוונה? לבחור לקרוא ולכתוב בצורה שמיטיבה איתנו? שנותנת לנו כוח והשראה?
אני רוצה לסיים בשיר קצר של לאה (אימנו) גולדברג:
