זוכרים את הסיפור על אברהם אבינו ותרח אבי אברהם? אני אזכיר לכם רגע. יום אחד, בעודו עובד בחנות התרפים של תרח אביו, פרץ באברם דחף בלתי מוסבר לצאת אל העולם עם בשורת ה״אל אחד״ שנתגלתה לו בילדותו. תכף ומיד החל לשבר ולנתץ את התרפים והפסלים בחנותו הקטנה של אביו. הוא סיפר לתרח שהפסלים רבו זה עם זה על המנחה שהקריבה שם אחת הנשים. וכשהלה סירב להאמין, הוא שלף את שורת המחץ, כשהסביר לתרח אביו שאפילו הוא עצמו לא מאמין שהפסל יכול לזוז, ואיך הוא יכול לעבוד אותו? זה הרי כל כך לא הגיוני! וכך המשיך אברהם להחכים ולהשכיל ולהפיץ את הבשורה בעולם כולו. עד שבשיא השגתו – הלך ועקד את בנו אהובו על גבי המזבח, לעולה תמימה. כי זה הרבה יותר הגיוני.
באו נשים שניה ציניות בצד, והומור בצד, ונדבר רגע ברצינות. ישנה לפעמים איזו נטייה מסוימת לחשוב שבשורת ה״אל אחד יחיד ומיוחד״ נחתה על העולם כרעם ביום בהיר, ושפכה אור גדול על כל הטמטום שבעבודת האלילים, מעשה ידי אדם.
אבל האמת היא, שלקח לבשורה הזאת הרבה מאוד זמן לתפוס. וגם כשנתפסה בצורה מסוימת בעם ישראל, היא נתפסה באופן מאוד רדוד, שטחי וחלקי. לא בכדי נזקק עם ישראל לשתי דיברות נפרדות ומפורטות. האחת לומר להם ״אנוכי ה׳ אלוהיך״. והשניה, לפרט – ״לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. לא תעשה לך פסל וכל תמונה וכו׳״. הם נזקקו לדיבר השני, משום שעל אף שקיבלו עם ישראל בדעתם את קיומו של אל מסויים ושמו ״י-ה-ו-ה״. ועל אף שהאמינו שהוא האל המוציאם מארץ מצרים. עדיין הוא לא נתפס בעיניהם כאל שונה לגמרי במהותו מאלים אחרים. זה לא היה להם ברור מאליו שהאמונה באלוהי אבותם מכריחה אותם לכפור בשאר האלוהים.
אלוהים אשר ילכו לפנינו
התפיסה הפוליתאיסטית (ריבוי אלים) הייתה רווחת מאוד באותם הימים. מה גם שעובדי האלילים היו רגילים לנוכחותו של האל, בהתגלמותו או ייצוגו בגוף גשמי, על ידי חפץ (פסל), או אדם. מה שאומר שעם ישראל נצטווה לכפור באלים ממשיים ונוכחים, שהיו רגילים להאמין בהם ולעבוד אותם, לטובת רעיון פילוסופי מופשט שכמעט לא קיים לכאורה. זה היה קצת יותר מדי בשבילם. ואכן, כמה ימים לאחר מעמד הר סיני. ימים ספורים לאחר שלפי התיאור הנפלא בספר שמות – ראו העם את האלוהים עצמו מדבר עמם מן השמים. מבקש מהם בצורה מפורשת, ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״. הדיבר היחיד בו אלוהים יוצא מגדרו, בדיסוננס שקשה לפספס. הוא מאיים עליהם תוך כדי המעמד הנשגב של מסירת עשרת הדיברות. הוא מסביר להם כמה הוא אל קנא, ופוקד עוון אבות על בנים. אך כל זה לא הועיל לו, גם לא לכמה ימים.
מיד כשמשה נעלם ובושש מלבוא – הקימו להם עגל מסכה. זה נחמד ויפה שאלוהים הוציא אותם מארץ מצרים. זה גם נחמד ויפה שאלוהים בכבודו טרח לדבר עמם מן השמים. זה אפילו נחמד שהוא מאיים ומסביר שהוא אל קנא ומפחיד. אבל עדיין, עם ישראל לא מסוגל להכיל רעיון כל כך מופשט. וכמו שמתאר הפסוק היטב, כך דיברו עם ישראל לאהרן כשביקשו ממנו לעשות להם את עגל הזהב. הם אומרים לו: ״עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו. כי זה משה, האיש, אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו״. הם כמעט מייחסים את היציאה מארץ מצרים למשה עצמו, כאילו היה כביכול התגלמותו של האלוהים בארץ. וכשהוא איננו, הם חייבים ״אלוהים אשר ילכו לפנינו״, כי מבחינתם, הקיום שלו לא רלוונטי אם אין לו התגלמות ארצית בעולם הזה. אם אי אפשר לפנות אליו דרך גוף גשמי.
טענה זו לא הייתה זרה, גם לא לאהרן הכהן. לא זו בלבד שנענה לבקשתם ועשה להם את עגל הזהב. אלא אף כשמשה נזף בו לאחר שבירת הלוחות, באמרו ״מה עשה לך העם הזה, כי הבאת עליו חטאה גדולה״. עונה לו אהרן בדיוק באותם המילים. הוא מסביר יפה למשה, כמה עם ישראל היה חייב אלוהים אשר ילכו לפניו. אהרן כמעט לא מבין על משה כועס כל כך. למה הוא ציפה בכלל?
עם ישראל ועבודת אלילים
כמעט אלף שנה (אלף שנה!) לאחר הזמן המיוחס למתן תורה, המשיכו עם ישראל להיות עובדי אלילים, כפי שמתואר בתנ״ך. לאורך כל תקופת השופטים, הנביאים, המלכים, ועד בערך חורבן בית ראשון, המשיכה עבודת האלילים להיות נוכחת בעם ישראל לצד עבודת ה׳, המשכן והמקדש. לא רק אצל פשוטי העם, אלא אף מלכים גדולים וכהנים, חטאו בעבודת האלילים. היו מהם שאף הביאו אותה אל המקדש עצמו. היו שהגדילו לעשות ואף צירפו את שמו לצד שמם של אלוהים אחרים באותה נשימה. כפי שנמצאו כמה ממצאים ארכיאולוגים בהם מופיע שמו של ה׳ בסגנון כמו ״ברוך אוריהו ליהוה ולאשרתו״.
למעשה, חורבן הבית וגלות בבל, הכריחו את השורדים בעם ישראל ואף השפיעו עליהם בעיצוב תפיסה חזקה ומבוססת, של אמונה באל מופשט יותר. משום שבטלה עבודת הפולחן, והקרבת הקרבנות. והשכינה כבר לא שרתה יותר במקדש או בשום התגלמות פיזית וגשמית אחרת.
ישנם כל כך הרבה סיפורים נפלאים בתנ״ך שיוכלו להמחיש לנו הרבה יותר לעומק את התפיסה הרווחת באותה התקופה. ואולי נחזור לסיפורים הללו בהקשרים אחרים. אך מכיוון שעכשיו עניינינו לחתור לתפיסה אלוהית רלוונטית, בחרתי לתאר בקיצור נמרץ את תקופת עבודת האלילים, לצד הופעתו והתגלותו של אלוהים בעם ישראל. ומכאן ואילך נשתדל להעלות בקודש ככל שנרד במורד הדורות.
הדבר הראשון שארצה לדון בו במאמר הבא הוא – מה בכל זאת הייתה הבשורה הגדולה באלוהי ישראל האחד והיחיד. מה היה מיוחד בו כל כך, שגרם לו להיות שונה באופן עמוק ומהותי משאר האלים, למרות שהוא לא בהכרח תמיד נתפס ככזה? מה גרם לבשורת האלוהים המונותאיסטי להיות מהפכה של ממש, ולשנות את פני ההיסטוריה? למה דווקא הוא, שרד והעפיל כל כך בצוק העיתים ואיתני הזמן?
כרגיל, ספרו לי מה דעתכם, ונשתמע במאמר הבא.
