אלוהים: שאלה פילוסופית, או מסע מרתק אל תוך הנפש

אלוהים הוא מושג בסיסי ביהדות, והעיסוק במושג הזה די מתבקש בטור שעניינו יהדות. 

היו שנים בעברי בהם הייתי מרבה לעסוק בשאלה ״מי אמר שיש אלוהים״. והגם שאני לא הולך לעסוק בשאלה הזאת שוב, בכל זאת, אסכם בכמה מילים מעט מן הפנינים על קצה המזלג, בשביל הקונספט ובשביל מי שמתעניין בכל זאת. (אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה אם עייפתם מהדיון הזה, אבל אל תדלגו באמת). 

הגאונות של חבר הטוענים לקיומו הייתה הטענה לפיה: לכל נברא יש בורא, ולכל דבר פיזי שיש לו התחלה, חייבת להיות סיבה שקדמה לו. לכן אנחנו מוכרחים להניח שישנה ישות רוחנית נצחית ואינסופית, עליה לא חלים הכללים הללו, והרי לנו אלוהים. 

מנגד טענו המתנגדים, ״כופרים״ אם תרצו, שאת אותה שאלה ניתן להחיל גם על אלוהים עצמו. מי ברא את אלוהים, ואיך הוא נוצר? ומכיוון שבין כך ובין כך נאלץ להישאר עם שאלות פתוחות ובלתי ניתנות לפתרון, אם כן לא הרווחנו מאום בכך שהעלינו את השאלה הלאה למעלה, למושגים רוחניים שאין לנו תפיסה בהם. ומוטב שבמקום להניח הנחות מרחיקות לכת, נלמד לחיות עם שאלות שאין לנו עליהם תשובה. 

בנוסף שאלו השואלים, גם אם נקבל את הלוגיקה לפיה הוכרחנו להניח את קיומה של ישות רוחנית, נצחית, מעל הטבע, בה אין לנו תפיסה כלל. עדיין, מאיפה אנחנו מכירים את כללי המשחק בעולם הרוחני הזה? כלומר, מניין לנו שהוא אחד? ומניין לנו שהוא טוב? ומניין לנו שהוא דובר אמת?
הוסיפו הליצנים ושאלו, מניין לנו שאלוהים לא ברא את העולם הזה רק משום שהפסיד במשחק שש בש עם ידידיו בשמים, ואנחנו ממש לא אחד הפרויקטים המוצלחים שלו, ושלא נדבר על הפרויקטים של חבר מרעיו. (אל תענו לי על זה. אני יודע שאין שם שש בש)  

טוב, עד כאן. לא אלאה אתכם יותר. אני סומך עליכם שמן הסתם ביליתם שעות רבות בדיון פורה ומעמיק בנושא, ובטענות נפלאות לכאן ולכאן. 

אני עצמי באיזשהו שלב פרשתי. הבנתי שהדיון הזה הוא קצת עקר בשבילי, משום שעדיין לא השכלתי להבין מהו אותו אלוהים אותו אנחנו מנסים להוכיח או לשלול. מה אנחנו בכלל מתכוונים כשאנחנו משתמשים במילה הזאת? 

למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים אלוהים

בשלב הזה ניסיתי לחשוב למה אני מתכוון כשאני אומר אלוהים. מה אני מבין כשאני שומע את המילה הזאת ממישהו אחר? מה אנשים אחרים מתכוונים כשהם אומרים את זה? ובכן, מסתבר שאפשר להתכוון להרבה דברים. אפשר להתכוון לבורא העולם. אפשר להתכוון למנהל העולם בפועל ממש, זה שמשגיח בכל רגע על המלאך שאחראי להכות בעשב ולומר לו גדל. אפשר להתכוון לבוחר בעמו ישראל באהבה, ואפשר להתכוון לזה שהביא שואה על עמו ישראל בקצת פחות אהבה. (יש יודעי דבר הטוענים שהתרגז מכך שדיברו בתפילה ובבית הכנסת). אפשר להתכוון לזה שחלוקת הקשב שלו מתפצלת בהעדפה ברורה לבחירי הבריאה ולעושי רצונו, או לזה שאין לו בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה בלבד, ואפשר להתכוון לזה שיצר את כל בני האדם שווים בצלמו כדמותו. אפשר גם להתכוון לכל אלה גם יחד, והרשימה עוד ארוכה ומפותלת. 

הצד השווה שבכל אלה הוא – שכולם מגדירים את טיבו ואיכותו של אלוהים, ומייחסים לו תכונות אנושיות לפי השגתם במידת הטוב והמוסר, האנושי במקרה הטוב, והפנים קהילתי במקרה הפחות טוב. (כולנו עדים במו עניינו בזוועות שבני האדם מסוגלים לבצע בשם הקנאות לאל). 

יש שיראו בו מוחל עוונות וארך אפיים, ויש שיראו בו אל קנא ונוקם. יש שיראו בו אב רך ורחמן, ויש שיראו בו מלך אל רם ונישא. בסופו של דבר, כמו שטענו פילוסופים רבים, התכונות שרבים מאיתנו מייחסים לאלוהים, אינם אלא השתקפות מוגדלת ומושלמת שלנו עצמינו, כבשר ודם. ומשלא הצלחתי גם אני לשוות בנפשי דימוי מספיק נשגב לדמותו של האלוהים, ויתרתי על הקונספט מראש. כבר לא ניסיתי להוכיח או לשלול, כי כבר לא הבנתי מה אני בכלל מחפש. באיזשהו מקום, קיבלתי ברצינות את הטענה, לפיה גם אילו יש בורא מסויים לעולם הזה, כי הרי לכל נברא יש בורא וכו׳, הפרט הבסיסי והחשוב ביותר בטענה זו הוא – שקצרה ידינו מלהשיג אפס קצהו, ומשכך, אין עניין להתעמק או לחקור במה שגם ככה אין לאל ידינו. וכך החל להיווצר לו החלל ההולך וגדל, בלב המחפש, והמשתוקק אל הלא נודע. 

אז מה בכל זאת?

אני חושב, שאם אנחנו רוצים אלוהים במודעות ובחיים שלנו, כדאי שכיוון החשיבה יהיה הפוך לחלוטין. 

מסופר על משה, שלא הכה במטהו על היאור בעצמו כדי להביא את מכת דם על מצריים, אלא ביקש מאהרן להכות על היאור. ומובא במדרש המפורסם, שהסיבה לכך היא משום שמשה חש הכרת טובה אל המים שהגנו עליו כשהונח בתיבה על פני היאור. 

יש כאן תנועת נפש מיוחדת ומעניינת. משה יודע שהיאור לא באמת ירגיש את המכה אם יכה בעצמו. יתירה מזו, אין לו התנגדות עקרונית שאהרן יכה על מי היאור. היאור יקבל את המכה בין כה וכה. אבל בכל זאת, משה נמנע מלהכות על היאור. זה לא מפני שהוא חושש שהיאור יפגע או יעלב, אלא משום שהוא רוצה לשמר את עדנת הנפש שלו עצמו. 

ֿכן הדבר כשאנחנו מבקשים את אלוהים. התנועה צריכה לבוא מן הנפש פנימה, ולא להפך. אנחנו לא רוצים את אלוהים כי אנחנו יודעים את גדלותו, או מכירים את טיבעו, או מודדים את איכותו, ולאחר שעבר את המבחן אנחנו מאמצים אותו אל חיינו. אלא כדאי שנתבונן פנימה אל נבכי הנפש, ונבין את הצורך שלנו כבני אדם באלוהים. מה אנחנו מבקשים, מה אנחנו מרגישים, איזה מן העוצמות של היקום והקיום נשגבות בעינינו, איפה היקום מאתגר אותנו, והאם אנחנו מרגישים חיבור או פירוד? האם היינו רוצים להרגיש אחרת? באזורי החיפוש האלה יהיה לנו יותר קל למצוא אלוהים. בנוסף, גם ניפטר מהצורך הסיזיפי לבחון, לשפוט או אפילו להבין אותו, אלא נלמד לחיות בניסיון פשוט ועניו של התבוננות פנימית, ורצון להתחבר ולהתמזג עם הנפלא והנשגב ממנו, ועם הקיום שמחוצה לנו, על הרע והטוב המשמשים בו בערבוביה. 

במאמרים הבאים נעסוק ונעמיק בצורות שונות, ואפשרויות של תפיסת האדם את האלוהים. ואם שרדתם עד כאן, ספרו לי מה דעתכם?