לאהוב מישהו בלי שהוא יודע: על אהבה אפלטונית שמשגשגת בשקט

יש סוג של אהבה שכמעט אף אחד לא מדבר עליה, כי היא לא מתאימה לשום קטגוריה.

לא זוגיות. לא ידידות רגילה. לא הערצה. משהו ביניהם — ומחוצה לכולם.

מה זה בעצם

אהבה אפלטונית, במובן המקורי שלה, היא לא "ידידות בין גבר לאישה שאין בה סקס". זה ניסוח עני מדי.

אפלטון דיבר על אהבה שמתחילה בהערכה לגוף או לנפש — ועולה ממנה להכרה בטוב, ביפה, בנצחי. אהבה שמכווינה אותנו כלפי משהו גדול יותר מאיתנו.

בפועל? זו האהבה שחשים לפעמים לאדם שמרגיע אתכם בנוכחותו בלבד. שהמחשבה עליו מעלה אתכם בבוקר. שכשאתם איתו — אתם גרסה יותר טובה של עצמכם. ולא מפני שאתם "מנסים" להיות כאלה, אלא כי הוא פשוט מוציא את זה.

הקושי

הקושי של אהבה אפלטונית הוא שהיא לא מביאה איתה סיפוק ברור. זוגיות מגיעה עם תפקידים. ידידות מגיעה עם חברות. אהבה אפלטונית — היא פשוט שם. כמו אור.

ומפני שהיא לא "מביאה" כלום, היא לא "תובעת" כלום. אי אפשר לבנות עליה ציפיות. אי אפשר "לממש" אותה.

זה מה שהופך אותה לנקייה כל כך — ולמורכבת כל כך.

למה אנחנו מפחדים ממנה

יש אנשים שכשמישהו אומר "אני אוהב אותך באופן אפלטוני", הם שומעים "אתה לא מספיק". כאילו אהבה ללא מימוש היא אהבה חסרה.

זו טעות.

אהבה שלא תובעת כלום בתמורה היא לא חולשה — היא אולי הצורה הטהורה ביותר של אהבה שיש. היא מסתפקת בקיום של האדם האחר. בטוב שלו. בכך שהוא בעולם.

מה לעשות איתה

לא הרבה. לאפשר לה להיות.

לא לפחד ממנה. לא לדחוף אותה לקטגוריה ש"מסביר אותה". לא לנסות להפוך אותה לזוגיות כי "זה ה-next step הלוגי".

לפעמים אהבה אפלטונית היא בדיוק מה שהיא — וזה מספיק.