כתיבה היא הלחם הנפשי שלי. אני חווה את הרגשות שלי דרכה, מעבד את המחשבות איתה ואפילו מתקשר ומתחבר דרכה לאנשים אחרים. המחשבה שמחר אפסיק לכתוב בגלל שבינה מלאכותית יכולה לעשות את זה בלעדיי ואולי אפילו טוב ממני מעוררת בי בעטה של ממש. ברור לי שאמשיך לכתוב, אבל האם זה יהיה רק ברמת כתיבת יומן אישית עצמית, או שישאר ערך רך לכתיבה האנושית – ערך שיעניק לטקסטים אנושיים חשיבות גם מבחינה חברתית וכלכלית?
-
כתיבה כדיאלוג פנימי
כתבתי שיר על סיטואציה לפני עשור וחצי. בסיטואציה הזו היו לי שאלות ותהיות לגבי אלוהים שאיתו דיברתי. לא ידעתי אם הוא מקשיב לי, אם הוא שם. מאז עיבדתי את השיר הזה עשרות פעמים. זה לא היה עבודה על השיר או על תיאור הסיטואציה – זה היה עבודה על דיוק התחושה שלי. כתיבה דומה לדיבור במובן הזה שהיא גורמת לנו להביע, להפוך את התחושה למילים וככה לחזור לתחושה עצמה במעגל חיבור וליטוש כלפי החיים שלנו והרגשות שלהם.
זה נכון גם ככתיבה למגרה וגם כתיבה החוצה. אשמח לקרוא תהליכי עיבוד של אחרים, מסה עם מחשבות ורגשות לא לגמרי אפויות – זה מתחבר אליי – לדיאלוג הפנימי שלי שגם בו ישנם מחשבות לא אפויות. הבינה המלאכותית יעילה כאן בעיקר ביכולת שלה לקיים איתי שיח, אבל לא ביכולת של המעבר הזה בין מצב הביולוגיה שלי לבין המילים שהן מייצרות.
-
כתיבה כהזדהות חברתית
דמיינו מישהי שקוראת מכתב אהבה מרגש ליום הולדתה. אחר כך מתברר לה שהוא שכר לשם כך כותב מקצועי, לא עורך – כותב. מישהו ששוחח איתו כמה דקות לפני ואז כתב הכול. מה יקרה לרגש הגוהה שלה בשעת הכתיבה? הוא לרוב יהפוך לתחושה של אשליה, של פייק מהונדס. דמיינו מנכ”ל שכותב לעובדים שלו בשעת משבר של החברה, אבל אז מתברר שזה AI. הרעיון ברור. כתיבה לא לא רק תוכן, היא אירוע רגשי. מאחורי האצבעות המקלידות פועם לב, נמצאת תודעה – והקורא חווה אותה דרך המילים.
כתיבה היא דרך לתקשר את מה שיש בתוך בן אדם לבן אדם אחר. דרך לעורר חיבור, הזדהות, חמלה או אפילו כעס. כשהמילים האלה נכתבות על ידי מכונה – הם לא מביעות מבחינת המהות התקשורתית. ניתן לחשוב על זה כמו ציור של אומן שלאחר מכן עושים לו סריקה והעתק בצבע שמן. זה בדיוק אותו חומר הגלם, אבל הפעם בלי הרגש מאחרי תהליך היצירה שלו.
-
כתיבה כהבעת עמדה
העולם הוא מקום מורכב, לעיתים אפילו מאוד. ניתן לחשוב על הזהות הישראלית לדוגמה, בהמון מובנים ודרכים – זה כמעט אינסופי: עבריות, יהדות, הישרדות, יצירתיות, פוסט-טראומה, כור היתוך – מה לא. כבני אדם אנחנו צריכים לגבש את הנרטיב שלנו – תפיסת העולם, המבט שאנחנו בוחרים בו. מעשה הבחירה הזה – לא משנה אם מדובר על נושאים זהותיים, פוליטיים, דתיים, מקצועיים או אישיים – הוא מעשה אנושי. אנחנו רוצים לשמוע מאנשים אחרים איך הם מבנים את העולם שלהם ולמה הם בחרו בדרך הזו כדי להחליט אם לאמץ את התפיסה שלהם או לדחות אותה. היכולת של בינה מלאכותית להציג לי מגוון אינסופי של אופציות יכול לעזור לי בשלב סיעור המוחות הכללי אבל לא בשלב הגיבוש וההכרעה.
בתקופה האחרונה אני עומד על גיבוש של תיאוריה מובנית לאמנות הסיפור. מבין המוני התיאוריות האקדמיות והאפשרות להבין אותם, המוני ההמלצות והמחשבות של כותבים ומספרים רבים – אני רוצה לבנות תיאוריה מגובשת. כמובן שבינה מלאכותית היא החבר הכי טוב שלי ב”מעבדה” אבל לבסוף אני צריך לשבת עם עצמי, עם חברים וקולגות ולחשוב איך זה מתלכד למבט אחד מגובש שאני עומד מאחוריו בגאווה.
אז נכון, הבינה המלאכותית עושה עבודה נהדרת שרק תלך ותשתפר. אבל רק לכתיבה אנושית יש את היכולת להוציא מילים מהגוף שלנו, להתחבר לאנשים אחרים ולבחור בנרטיב הזהותי או המקצועי שאנחנו מחליטים ללכת איתו. האנושית מכניסה לכתיבה את הממד האנושי של רגש, חיבור ובחירה. הבנה עמוקה ומשמעותית של תפקיד הכתיבה האנושית יכולה לעזור לנו לנווט נכון בין להיעזר בבינה המלאכותית לכתיבה וקריאה לבין התפקיד האנושי הייחודי לנו ככותבים וכקוראים.
ומשהו לסיום, האם לדעתכם המאמר הזה נכתב על ידי כותב אנושי? האם זה יכל להיות אחרת?
