כשאיבדתי את האמונה באלוהים עליו גדלתי וחונכתי, וכשנחשפתי לתכנים שהעזו לערער ולהטיל ספק בסיפורי התנ״ך כעובדה היסטורית, ובמשה ככותב התורה מפי עליון, חרב עלי עולמי. זה לא קרה ביום אחד, אבל לאט לאט המשכתי בעצמי לכרות את הבור אליו אני נופל.
כמה הייתי מתרגש (ועדיין!) מהמדרש שמספר (על שמונת הפסוקים האחרונים בספר דברים, המספרים על מותו של משה) ״עד כאן הקב״ה אומר, ומשה אומר וכותב. מכאן ואילך, הקב״ה אומר ומשה כותב בדמע״. כך ידע משה לתאר את סיפור מותו בעודו חי. כל זה היה בשבילי אמת לאמיתה. אך משנסדק הסדק, קצרה הדרך עד שקרסה כל החומה כולה. סיפורי התנ״ך על כל גיבוריהם, אדם ונח, האבות והשבטים, משה ואהרן, היו כולם לערימת סיפורי בדיות. קבוצת אגדות חסרות משמעות. ספר התורה, על כל מצוותיה ופרשניה הפכו בי לגיבוש עלוב של חוקים חסרי פשר. ואלוהים, אלוהים מת גם הוא יחד עם כל נביאיו, פרשניו ויודעי דברו.
היכלות עולמי הפנימי קרסו בזה אחר זה, הגאולה, המשיח, תחיית המתים, גן העדן, הכל קורס אל תוך עצמו, ואני כל כך מושקע בסיפור. את כל שנות העשרה היקרות בחיי בזבזתי בישיבה קפדנית ומחמירה. את זמני היקר השקעתי בלימוד התורה וקיום המצוות. ידעתי עד לשד עצמותי שהעולם הזה הוא רק פרוזדור, עולם השקר, כלום לא אמיתי כאן, הכל עובר, הכל חולף, יש לנו חיי נצח אליהם אנחנו צריכים לחתור, זו המטרה היחידה שלנו בעולם המתעתע הזה.
אם רק נשכיל לעבוד כמו שצריך, לחטוף עוד מצווה, ועוד אחת, זה ילך ויצטבר וישמש אותנו לחיי הנצח הנכספים, בהם נוכל להתענג על ה׳ ולהנות מזיו שכינתו. וכשאנחנו יודעים היטב איך לעשות את הדבר הנכון ביותר בכל רגע נתון – אזי גם העולם הזה, עולם העשייה, שעשוי להיות גם עולם השקר – מקבל משמעות יקרה ועמוקה שבעתיים. גם כאן יש לנו את הזכות וההזדמנות לדבוק בבורא ובחיי הנצח. להתפלל ולשפוך שיח. לדעת שהוא כאן איתנו, מקשיב לנו בקראנו אליו. שמח בכל מצווה שאנחנו עושים. מחבק ונושא אותנו בזרועותיו בתקופות הקשות. מוחל וסולח לעוונות. היש טוב מזה?
אך כל הטוב הזה חמק עבר מבין זרועותי כשהפסקתי להאמין בסיפור. כבר לא הייתה לי דרך חזרה. קראתי כבר מה שקראתי. ידעתי כבר מה שידעתי. חשבתי כבר מה שחשבתי. מכאן ואילך זה היה כמו לשכנע ילד בקיומה של פיית השיניים, אחרי שהוא ראה כבר את אמא שלו משחילה עשרים שקל מתחת לכרית. אין דרך חזרה.
האתגר החדש היה למצוא טעם ומשמעות מעודכנת לחיים. לשכנע את עצמי שהעולם הזה הוא די סבבה בסך הכל. ואמנם הכל זמני, הכל עובר וחולף. ואמנם לא נחייה כאן לנצח. ואמנם אלוהים לא ממש מקשיב לי כשקשה, או מתמוגג מנחת כשאני מתנהג יפה. והוא גם לא יגיד לי מה מותר ומה אסור, או מה נכון ולא נכון. אני אצטרך להחליט בעצמי. אבל היי, אני יכול לאכול סטייק לא כשר, ולהשתמש בפלאפון בשבת, דאאא.
מסע השכנוע העצמי הזה עבד לא רע. זה אמנם לא היה תחליף מלא לאלוהים שהכרתי, אבל מה לעשות, גדלים. זה החיים. שקעתי אל תוך החיים וקיבלתי את מה שיש. לחיים באמת יש הרבה מה להציע. יש אהבה ומשפחה וילדים וטיולים ועבודה. אנחנו עסוקים וזה טוב. אנחנו נהנים וזה טוב. יש לא מעט עבודה עצמית, התפתחות אישית ולמידה אינסופית שאפשר לעסוק בהם גם בעולם זמני וחולף.
יום אחד חבר שאל אותי מה הייתי עושה אם הייתי נח. אם הייתי יוצא מן התיבה אחרי המבול לעולם שהוא רק שלי. רק אני והמשפחה שלי. יותר מזה הוא אומר לי. העולם לא חרב עם המבול, רק שאין עוד אנשים מלבדכם. אתה והמשפחה שלך היחידים עלי אדמות, בעולם מלא אפשרויות.
אתה יכול להיכנס לפראדה ולואי ויטון, למרצדס ופרארי, לקחת יאכטות ומטוסים פרטיים, ארמונות, מגדלים, הכל הכל שלך. מה אתה עושה?
וכאן נפל לי האסימון. פתאום זה היכה בי. (אוקי, לא רק כאן, אבל תנו להיות קצת דרמטי). בעולם בו אני נמצא לבדי, אין משמעות לפראדה או למרצדס, גם לא לארמון או למטוס פרטי. אין לי עניין בכל אלה מלבד הסיפור שהעולם בו אני חי מספר לי ללא הרף. אנחנו כולנו חיים בתוך סיפורים שאנחנו מספרים לעצמינו, ומתחזקים אותם אחד בשביל השני. בלי הסיפור – לשום דבר אין משמעות. מעט ציניות יכולה לרוקן כל דבר ממשמעות. אין אדם שלא חי בתוך סיפור כזה או אחר. אם זה משפחה, קריירה, כסף, אהבה, הכל! וככל שנדע לספר את הסיפור טוב יותר, ולהתמסר אל הסיפור אותו אנחנו רוצים לספר ולחיות, ככה גם החיים שלנו יראו טובים יותר.
הכרתי בחורה שהייתה לה טבעת יהלום ענקית. היא ענדה אותה שנים בגאווה ואושר, עם חיוך מאוזן לאוזן. כשהיא התגרשה, היא רצתה למכור את הטבעת ולעשות עם הכסף משהו אחר. היא הלכה לתכשיטן כדי לשמוע שהיהלום שלה מזויף. היהלום שלה לא שווה כלום. (מבוסס על סיפור אמיתי. אבל כבר דיברנו על זה, מה זה פאקינג משנה?!)
ומה אם הזוג היה ממשיך לחיות ב(עושר) ואושר? האם יש משמעות לכך שהיהלום מזויף? ומה בכלל הערך של יהלום אמיתי אם בין כה וכה המזויף נראה ומרגיש אותו הדבר? ובכן, הסיפור הוא כל ההבדל! ככל שנדע, ונשכיל, ונרחיב אופקים, אנחנו נזדקק לסיפורים טובים יותר. הילדה שראתה את פיית השיניים, זקוקה כעת לסיפור חדש, יותר מורכב, יותר מוצלח. גם נח כשיצא מהתיבה היה צריך להמציא סיפור. סיפור מספיק טוב.
יום אחד הבנתי, שסיפורי התנ״ך הם סיפורים טובים. גיבורי התנ״ך עשויים להיות מעניינים. היהדות היא סיפור טוב, גם אלוהים הוא סיפור טוב מאוד. יש הרבה סיפורים טובים, אנחנו פשוט צריכים לדעת לספר אותם נכון, ולהתאים את הסיפור לרמת ההשכלה ויכולת התפיסה שלנו. זה אפשרי, זה משתלם וזה גם די הכרחי.
תגובה אחת
כתוב יפה מאוד.
המעבר שאתה מתאר אינו פגיעה באמונה אלא מעבר לשלבי אמונה גבוהים יותר, חכמים יותר. כמו שהצייר מתרחק מהציור כדי לראות את התאמת הכתם שזה עתה עיצב בתוך כלל התמונה. לא כל אחד מסוגל לזה ולכן טוב שאתה כותב את זה כדי שיהיו חבורות עם רקע דומה שאולי יצליחו להוריד סולמות חדשים.
לפעמים העיסוק בשאלות הגדולות של הקיום לוקחת לנו את יכולת ההתמקדות בפרטים הקטנים של החיים.
סיפורי האמונה נותנים מרגוע מחיפוש אקטיבי ומייגע. יוצרת עולם סיפורים נפלא שהולך וגדל איתנו משמש לנו מוקד של הסכמות בן חברים ומשפחות.
יוצרת חבורות עם תובנות נוספות וחדשניות בלוז כנעני בפרד"ס.
באהבה,
ריקרדו.