אלוהי התנ״ך: האם נסלח על העוולות שלו בכל מחיר? ייתכן שכן…

מיד לאחר ששרפו את ילדינו ואנסו את נשותינו, יצא שיר נפלא לאוויר העולם. מפניני השיר, המשפט הבא: ״הקב״ה שומר עלינו. מי יכול עלינו״. טקסט מאוד מחזק ומרומם. אבל האם בכל מחיר נבחר להאמין בטוב ליבו הגדול של אלוהים? עד כמה נהיה מוכנים לעצום את העיניים ולאטום את הלב? האם יש גבול מסוים שם נהיה מסוגלים לומר בפה מלא ״חלאס, עד כאן!״? 

שאלת הרוע בעולם, עולה וצובטת לא פעם בהקשר של אלוהים. איפה אלוהים היה בשואה, ואיפה הוא היה בשביעי לאוקטובר? או בלשון התלמוד, בצורה עדינה יותר, למה קיימת מציאות של צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? 

לא אנסה לספק תשובה לשאלת הרוע כרגע, אבל אני כן רוצה לשים לב להנחה שעומדת כאקסיומה בליבו של השואל. השאלה הזאת נובעת מתוך הנחה שאלוהים אחראי ומנהל את העולם, כולל כוחות הרוע שבו. ומתוך ציפיה ואמונה עמוקה, שתפקידו של אלוהים הוא להשליט קצת סדר, ולווסת את הרוע בצורה הגיונית. יתכן שהצלחנו לקבל וליישב בדעתינו איזושהי הופעה של רוע בעולם. אבל כשהרוע מתעצם ומתגבר, אנחנו כבר לא יכולים לשאת את זה, ואנחנו שואלים איפה אלוהים. אנחנו מצפים ממנו להיות שם, ולא לתת לזה לקרות. אבל האם יתכן שאלוהים הוא בכלל לא כזה טוב כמו שאנחנו רוצים לחשוב?

כולנו נחשפים אל הרוע, ורבים מאיתנו מסרבים לקבל אותו כעובדה מוגמרת. אנחנו נוטים להתייחס אליו כסתירה גמורה לצורה בה העולם אמור להתנהל. בקרב המאמינים באלוהים כלשהו, ישנם כמה גישות רווחות לפרק את הרוע בצורה שמתיישבת על הלב. יש מאיתנו שליבם מניח להם לקבל את הדין, גרוע ככל שיהיה, באהבה ובהכנעה גמורה. אלה מאיתנו שמסוגלים להאמין בכך שאלוהים, מכונן הטוב והרע, הוא אכן הטוב הגמור. למרות שאנחנו לא תמיד מבינים מה כל כך טוב. אלה שהצליחו להסביר לעצמם היטב שהם לא נדרשים להבין את דרכיו הנסתרות, או לחשב חשבונות שמיים. 

איך נאבד צלם אלוהים באמצעות אמונה

בחירה באפשרות זו, מרוקנת את האדם מכל אחריות מוסרית אל מול האלוהים. היא נותנת לאלוהים חופש מוחלט לפעול בעולם כרצונו, והאדם המאמין יאמר אמן. היא שומטת את הקרקע מתודעת האדם, שאמור לדעת להבחין בין טוב לרע. כך מקבל האדם לגיטימציה לומר שמה שנדמה בעיניו כרע, איננו בהכרח רע גמור, ואולי הוא טוב בעיני האלוהים, ומשכך, על האדם לבטל את דעתו. 

גישה זו עשויה להפוך אלימה ומסוכנת ממש, כאשר האדם יפרש את רצון האל בצורה קנאית, ויבטל את מצפונו האנושי והשגתו המוסרית. כאשר האדם מבטל את ליבו אל מול הטוב האלוהי והבלתי מושג, הוא יהיה מסוגל לבצע זוועות אכזריות בשם האל, וטובו הנעלם. השביעי באוקטובר הוא דוגמה אחת מיני רבות לקנאות אלוהית בלתי מתפשרת. למרבה הצער, ההיסטוריה מלאה בעוד הרבה דוגמאות. עליהם קורא ישעיהו ״הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע, השמים חושך לאור ואור לחושך״. במקום בו איבדנו הבחנה בין טוב לרע, שם איבדנו את הדעת. שם אבדה לנו צורת אדם, וצלם אלוהים המתבטא בדעת טוב ורע.

דרגה נעלה יותר, הם אלה שיחוו את הרוע כעיוות מוסרי של האלוהים עצמו. אלה שיבחרו להגיב אליו בחוסר שיתוף פעולה, או אפילו במלחמה. אפשרות זו, כך נראה בפסוקים – אומצה על ידי משה רבינו. אלוהים אומר למשה שהוא רוצה להשמיד את עם ישראל לאחר שחטאו בעגל. משה מנהל משא ומתן, ובאיזשהו שלב הוא אומר לאלוהים: ״ועתה אם תשא חטאתם״ אז נוכל להמשיך לעבוד יחד, ״ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת״. למשה יש קו אדום, והוא מציב גבול חד וברור כאדם אל מול האלוהים. הוא לא מוכן לקבל כל התנהגות של דחף מתפרץ, או כעס אלוהי בלתי נשלט. ואם אלוהים לא מוכן לקבל את זה, משה מציע להיפרד כידידים, רק בלי הקטע של ידידים. 

האם יתכן שאלוהים פחות טוב ממה שחשבנו?

ואני הקטן רוצה לשאול, מה מוביל את הדעת מלכתחילה לחשוב שמהותו של האלוהים היא הטוב המוחלט? האם הסתכלות במציאות הכואבת מצביעה על טוב ליבו של אלוהים? האם קריאה פשוטה בפסוקי התנ״ך מצביעה דווקא על אלוהים רחום וחנון, טוב ומיטיב? הלא אותם הפסוקים עצמם מספרים לנו לא פחות, על אל בעל תכונות אופי לא נחמדות או נעימות בהכרח. הלא קריאה פשוטה בפסוקים עשויה לספק הסבר אלוהי קנאי אל מול הרוע המתחולל בעולם, ולהסביר שאלה הן נבואות הזעם שמגשימות את עצמן, תחת אשר לא עבדנו אותו בשמחה ובטוב לבב. האם זוהי נחמה? מה גורם ללב השבור שלנו להתווכח עם הפסוקים ועם המציאות, ולהתעקש על כך שיש לנו אל כל כך טוב ואוהב, תומך ומחבק?

כדי לתת הסבר מניח את הדעת לרוע הקיים בעולם, אני חושב שעלינו להפריד לחלוטין בין תיאורי האלוהים כפי שהם מופיעים בחלקים נרחבים בתנ״ך, לבין התפיסה האלוהית לה אנחנו מסוגלים. זאת שאולי כמו אלוהים עצמו, היא מרומזת יותר, חמקמקה, ומתוחכמת יותר. התפיסה שתדרוש מאתנו מאמץ מסוים כדי לגלות אותה, מסתתרת ונעלמת בין המילים, הספרים ונבכי הלב. זאת שמצריכה יותר תרגול ועבודה כדי לחזות באורה, ולאמץ אותה אל תוך הנפש פנימה. בכך נעסוק ונשתדל להעמיק, בהמשך המסע שלנו אל עמקי הפרדס. בתקווה ששם יתבהרו לנו כמה נקודות, ואולי נוכל לקבל ולהכיל קצת יותר את הרוע הקיים בעולם. 

אבל כאן אני רוצה לרדת לשורש עמוק עוד יותר, ולספר מדוע אנחנו כבני אדם מתעקשים להאמין בטובו של האל בכל מחיר. ובאותה נשימה אני רוצה גם להסביר איך למרות כל הביקורת – גם סיפורי התנ״ך, שרבדים רבים בהם מכוונים אל לבם של עובדי אלילים, עם השגה אלוהית נמוכה מאוד. אפילו שם, בשורת אלוהי התנ״ך הייתה מהפכנית כל כך, ומשנתקבלה – היא שינתה את פני ההיסטוריה לנצח. יום אחד הופיע אלוהים בהדר גאון עוזו, וירדה לעולם בשורה שטרם נשמעה כמותה. תורה חדשה שפתחה פתח בתודעתו של האדם, וחשפה אותו למעיין מתגבר של אפשרויות, ושיח אנושי חי ורענן. עולם חדש, עשיר ומגוון, שהאדם לא היה חשוף אליו קודם לכן. 

מה הבשורה אתם שואלים? ובכן, ההגיון שעומד בבסיס הטענה להימצאות אלוהי התנ״ך הוא, כי הקיום והיקום כולו. על הטוב, הרע והמכוער המשמשים בו בערבוביה. עם כל הניגודים, והסתירות השזורים בעצם הוויתו. על העבר והעתיד המתפרסים במרחבי הזמן והאין סוף. הכל חי ומתקיים, בתוך מסגרת של ישות פועמת אחת. בום!

אם עד אז היה האדם חייל זוטר במגרש המשחקים של האלים. אם עד אז היו האלים והכוחות השולטים בעולם – במלחמה סזיפית וניצחית על שטחים, שליטה וכח. כשהאדם הכפוף להם נאלץ לרצות ולשרת אותם, כדי לזכות בחסדיהם. הרי שמעתה ואילך, ניתנה לאדם האפשרות לתפוס את עצמו כשחקן ראשי במערכת. בתוך עולם מלא תקווה, השואף לתיקון, תכלית וגאולה. מעתה ואילך האדם איננו כאן כדי לשרת את האל במלחמותיו, אלא כדי לעבוד יחד איתו ולעזור לו להפוך את העולם למקום טוב יותר. למלא את העולם יחד באהבה וחסד, צדקה ויושר. 

כי חסד חפצתי ולא זבח

כאן נבטה בתודעת האדם האפשרות שהאל לא חפץ בהכרח בדם פרים וחלב אלים. כי אם במשפט יתום וריב אלמנה. ״כי חסד חפצתי ולא זבח״ אומר הנביא, ״ודעת אלוהים, מעולות״. זהו קול שטרם נשמע כמוהו, והוא פותח בדעת האדם פניות לעסוק בשאלה, מה נכון ולא נכון. מה יקרב את האדם והעולם לתיקון וגאולה, חיבור ואיחוד, ומה ירחיק את כולנו. בתודעה שכזו יכול לצמוח חזון של גאולה ואחרית הימים. כזה שהאדם אחראי לו, ולא שהוא נתון לגורל ולחסדי האלים. נבואות כמו ״לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה״. נבואות המבשרות על עולם של שלום ואחווה, יכלו פתאום לקבל היתכנות ממשית באחריות אנושית. האדם יכול לשאוף ולקדם את העולם אל עבר מה שהיה קודם לכן חסר משמעות, וחסר היתכנות לחלוטין.

מכאן ואילך, יחקרו החוקרים, יהגו הפילוסופים, ישוררו המשוררים ויספרו הסופרים, איך, האם וכיצד בדיוק פועלים כל הדברים כולם בהרמוניה. מה ומי מפעיל את המערכת כולה. מהו תפקידו של אלוהים, ומהי רמת התערבותו בהתפתחות המערכת, אם בכלל. מהו תפקידו של האדם אל מול האלוהים, או בתוך המערכת הכללית הזו. זהו מרחב עצום שאפשר לדון בו עד אין סוף. כמובן שגם מבשרי התנ״ך לא טמנו את ידם בצלחת, והביעו את עמדתם בכל הנ״ל. גם חכמי המשנה והתלמוד הרחיבו את היריעה. הם שיחקו לא מעט במגרש המשחקים הזה, בחופש מוחלט לשנות, לקדם ולנסח מחדש את ערכי הטוב והרע כפי ראות עיניהם. אך הראשון בחכמי היהדות שהעז לדון על איכות הטענה עצמה כפי שהיא מופיעה בתנ״ך. הראשון שניסה לאתגר את המערכת המוצעת, לגעת בפורמט עצמו ולדייק אותו, היה הרמב״ם.

במאמר הבא נעסוק בזעזוע הראשון שטלטל את המערכה כולה. במי שזעזע את אמות הסיפין, ואולי מבלי שהתכוון לכך, אף הרחיק את אלוהים הרחק מן הלב. במאמר הבא ננסה להבין קצת את המערכת מנקודת מבטו של הרמב״ם.