האם אלוהים מתקרב אלינו בחזרה כשאנחנו מנסים לגעת ולהתחבר? האם הוא אוהב אותנו, ומתעניין ממרומיו בחיינו הארציים? אם אנחנו תופסים את אלוהים כישות מודעת חיצונית לנו, אנחנו רוצים לחשוב שיש לנו איזושהי דרך לתקשר איתו. אם הוא סיפר לנו איך הוא רוצה שנתנהג, ואנחנו במאמץ רב מקיימים את רצונו – אנחנו רוצים להאמין שלפחות הוא קצת שמח מזה. חיוך קל, משהו. אולי לפחות לדעת שאנחנו אוספים נקודות אצלו, יותר מאלה שלא התאמצו כמונו. יודעים מה, שלא יחייך, אבל מינימום קצת בתולות בגן עדן. או אולי מלאכים שיצלו לנו בשר וימזגו קצת יין. שלא נהיה לגמרי כמו… לא משנה. כך בערך נראית התודעה אצל רבים מאיתנו שמתנהלים עם אלוהים בגישה של תן וקח. אולי אפילו קח ואז תן.
ובאמת הגישה הרווחת ביהדות היא, שאלוהים משגיח בהשגחה פרטית על כל עלה וצמח, או אפילו על אדם שנוקף את אצבעו. אין צורך לומר שבוודאי הוא מאזין לתפילתינו, ואין תפילה שחוזרת ריקם. אך לא כך היא דרכו של הרמב״ם. הוא ראה בגישה זו כמעט כפירה, ובוודאי שראה בה סטיה חדה מאוד מן הנאמנות לאמת.
תורתו של הרמב״ם ארוכה וסבוכה מאוד. הוא אף הצהיר על כך שבכוונת מכוון, הסתיר ברמזים – רבים מרזי תורתו. בפרט בספרו ״מורה נבוכים״. כך שדבריו יהיו נגישים רק למי שידע לעמול ולהשיג את עומק כוונת הדברים. בפרט כשהביע את דעתו בנושאים רגישים כגון אלו. אבל דבר אחד בתורתו של הרמב״ם הוא ברור לחלוטין. שם הוא לא השאיר מקום לספק, והיה חד כתער כשחזר על דבריו בעניין הזה שוב ושוב, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. האלוהים איננו מה שמתואר באופן גלוי בספר התורה.
לאלוהים אין גוף, ולא יקרו בו מקרי הגוף. אין בו שינוי, כי שינוי מצביע על החוסר שגרם לו, והאל הוא שלם ומושלם. ומשכך, חובה עלינו לדעת שאין בו רגשות כמו כעס, אהבה, חרון אף או שביעות רצון. כמו כן, האלוהים לא מדבר עם משה ומוסר לו תורה, כי אלוהים הוא פשוט לא דבר שמדבר. אלא משה מגיע להשגה שכלית גבוהה, שם הוא כאדם רואה ומבין את כוונת האל, כאילו היה מדבר איתו. מתוך השגה זו משה כותב את התורה, בצורה שמותאמת לאותו הדור.
האם בריאת העולם עשויה להיות סתירה לקיומו של אלוהים?
הרמב״ם היה סבור שהגיע הזמן להוקיע את התפיסה הנובעת מקריאה פשוטה בספר התורה. כעס, חרון אף, ריצוי, או נחמה הן תכונות השייכות בגוף אנושי וחמרי. הוא דימה את מי שמפרש את הדברים כפשוטם – לכופרים, מינים ועובדי עבודה זרה. ובשל כך זכה גם להתנגדות רבה, ולכבוד הגדול של שריפת ספריו בחלק מהקהילות. ״לך דומיה תהילה״ מצטט הרמב״ם את הפסוק בתהילים. באופן שיטתי, הוא צועד ומרחיב את דרך ״שלילת התארים״, ומסביר לנו, שאם אנחנו רוצים לשבח את האל, אין לנו אלא לשתוק. כל מילה מיותרת.
סיפורי ניסים כמו קריעת ים סוף, תפילות שנענות, או אפילו בחירת האדם אל מול ידיעת האל – הם אתגר גדול וסבוך בתורתו של הרמב״ם. כי כולם מצביעים על שבירת השלמות, ושינוי במציאות האלוהית. אלוהים הביט ממרומיו על מצוקתם של בני ישראל על הים. או שעה את תפילתו של מי שזעק אליו מתהומות ליבו, והחליט לשנות את סדרי הטבע בצורה שתיטיב עם המתפלל או המצפה לישועה. מה אלוהים היה חסר באותו הרגע שהחליט לסטות מהתוכנית המקורית, ולשנות את מה שאמור היה לקרות לפני התפילה? באותה מידה, אם האדם בחר בחירה שלא הייתה צפוייה בעיני האל קודם לכן. לצורך העניין, אם הוא בחר להתפלל כנגד כל הסיכויים. האם על אלוהים כעת לשנות את ידיעתו המוקדמת? היתכן?
כל אלה הם סתירה גמורה לתפיסת הרמב״ם את האל השלם. אפילו בריאת העולם עצמה היא אתגר קשה להבנה בתפיסתו של הרמב״ם. משום ששוב, היא מצביעה על שינוי וחסרון. מה קרה לאל כשהחליט פתאום לברוא עולם? מה לא נח היה לו במציאות הקיימת? לכן, בתעלול אופייני ומתוחכם. יש שיאמרו אפילו מאולץ קצת. הרמב״ם רואה את התמונה כולה כמחויבת המציאות האלוהית הפשוטה. כמו שאור השמש נאצל מעצם מציאות השמש. כמו שהשמש מאירה, גם מבלי שתתכוון לכך. כך בריאת העולם נאצלה מהמציאות הפשוטה של האלוהים. יצירתו של העולם הייתה מגולמת מאז ומתמיד בעצמותו של אלוהים, בנקודה מסוימת בזמן האינסופי.
איך עובדים ניסים והשגחה פרטית?
עם הרעיון הזה ממשיך הרמב״ם ומרחיק לכת, כדי להסביר את הופעתם של ניסים, התגלויות ושינוי סדרי הטבע. כך הוא מסביר גם אפילו השגחה פרטית, או את עתירתו של אלוהים לתפילת האדם. הכל היה גלום בעצם המציאות האלוהית מאז ומתמיד. העולם נברא בחוקי טבע מסוימים. עם הפרות מובנות של חוקי הטבע למצבי חירום ידועים מראש.
כך למשל נראית השתלשלות העניינים שהובילה לקריעת ים סוף. אלוהים ידע את כל מה שיקרה במצריים עם משה, פרעה ועם ישראל. הוא ידע בדיוק באיזה שלב פרעה ישתכנע וישחרר את עם ישראל. הוא גם ידע את השעה המדוייקת בה בני ישראל יעמדו במצוקה על שפת הים, בזמן שהמצרים רודפים אחריהם. ומשכך, עוד בבריאת העולם הגלומה במציאות האלוהית הפשוטה, הייתה מגולמת גם הפרת חוקי הטבע, קריעת הים, וחומת המים – לשעה מסוימת זו. זאת לא תוצאה ישירה של תפילתם של בני ישראל או קריאתו של משה בעת מצוקתם. כל שכן שכך הם פני הדברים אל מול תפילתו של כל אדם בעת צרה, כאשר דברים נפתרים בדרך הטבע.
משמח אתכם? מתיישב על הלב? לא ממש? אפשר להבין. הלב אכן איננו בן טיפוחיו של הרמב״ם. בזירת הקרב בין הלב והשכל, הרמב״ם נוקט עמדה ברורה ומתייצב לטובת השכל. לפי השגתו, קרבת האדם אל האל נמדדת בעיקר בהשגתו השכלית. בתורתו ישנה היררכיה ברורה בדרגות בני האדם, כאשר המדד העיקרי למותר האדם ודרגתו, הוא יתרון השכל. הדמיון, לו קורא הרמב״ם הכח המדמה. והמידות הטובות, ונטיות ליבו של האדם, להם קורא הרמב״ם הכח המתעורר, שניהם – שניים הם בדרגתם אל השגות השכל, שלדעת הרמב״ם הוא היחידי שנשאר לנצח, גם לאחר מותו של האדם. זוהי בעצם הישארות הנפש לדעתו, ולה יזכו רק משיגי השכל לפי דרגתם.
ֿ
אז מה נשאר מתורת הרמב״ם למבקשי הלב?
הרמב״ם היה מונע מאהבתו לאמת. אהבת האל, אין עיקרה באהבתו כאהבת איש אל אשה, כי אם בידיעת האל, והשגתו בשכל. מכיוון שהיה נאמן מצד אחד למדע ולחכמה, ומצד שני לתורה ולמסורת, הוא ראה בשניהם אמת לאמיתה. משכך, טרח הרמב״ם בחיבוריו שיעלו שניהם בקנה אחד, מבלי להתפשר על אמיתות הדברים באף אחד מן הצדדים. גישה ואמונה זו אילצה אותו לכמה תעלולים שכליים לא פשוטים, שאילולא ההכרח הנ״ל, אולי לא היו נאמרים כלל.
אם אתם נמנים על אנשי האמונה והשכל, יתכן שתמצאו מזור בדרכו של הרמב״ם. ואם גם אתם, כמו שאני משתדל להיות, מאנשי הלב. המשתמשים בשכלם ככלי לכוונת הלב, ולא להפך – אזי לפחות את הפנינה הזאת כדאי שננצור מתורתו החדשנית והמהפכנית של הרמב״ם. לא ראוי ולא חכם שנתנהל עם אלוהים בגישה של פנקסנות, וצורת עבודה של תן וקח. יש כאן משהו גדול מזה. ככל שנשכיל להכיר בכך, נוכל לחוות את היותינו אינסוף, ויהיה זה שכרנו.
ובאשר לתפיסתו האלוהית של הרמב״ם – היא אכן עשוייה להיות קשה מאוד לאחיזה. משום שאין בה מקום לאדם לחדש, ולטבע להתחדש. חסר בה משהו מן החיבור האנושי העמוק. תפיסה זו חסרה תקשורת, תפילה, אהבה, חיים וחיות. לבחירת האדם אין משמעות אמיתית ביחס לעיצוב העתיד, משום שהכל כבר ידוע ומוכן מראש, וקל מאוד ליפול לחוויה שבחירת האדם היא אשליה של ממש. כולנו כאין וכאפס במציאות האלוהית השלמה, ועלינו לתת את הדעת יותר מידי אל כל מה שגלוי וידוע, ואין בו שינוי ואין בו חידוש, ובעיקר – אין בו חיסרון שנידרש מאיתנו למלא. ואנחנו הלא חפצים בשברי הכלים, כדי שנוכל לתקן אותם. ומה נעשה שהנפש היא משתוקקת, וצמאה לאלוהים. אך מבקשת לראות פני אל חי, ולעיתים אפילו חסר משהו.
במאמר הבא ננסה ללמוד מתורתו של ברוך שפינוזה, שבעזרת אותו השכל, לקח את הדברים לקצה הרחוק ביותר מזה של הרמב״ם. והביא את אלוהים ממש אל כף ידינו, ואולי אף אל פתחי הלב.
