האם אפשר לראות אלוהות בטבע עצמו? המשפט המפורסם ״אלוהים הוא הטבע״ שמצוטט בשם ברוך שפינוזה עלול להטעות קצת, משום שהוא עלול להישמע כמתכוון רק לצד הגשמי והחמרי של הטבע, בעוד ששפינוזה עצמו ראה את האלוהות בצורה רחבה הרבה יותר. כמובן שבמאמר שכזה ראוי לציין, שאלברט איינשטיין נפעם מהאלוהים של שפינוזה שוב ושוב, והביע את התפעלותו לא פעם, כשטען שהכח המניע אותו לעמול בעבודת המחקר שלו, הוא ההזדמנות “לראות את פני האלוהים”.
ברוך שפינוזה, מגדיר את אלוהים בזו הלשון: ״היש הנצחי והאינסופי, שאנו מכנים בשם אלוהים או טבע, פועל מתוך אותה הכרחיות שבה הוא קיים״. בום!
כמו הגל שמתרומם מעל המים, תופס צורה ומרחב, ושב וחוזר אל הים ממנו בא. כך, טוען שפינוזה, הכרח המציאות הוא, שישנו עצם אחד יחיד, שקיים מעצמו, ואינו תלוי בשום דבר אחר כדי להתקיים. שאר הפרטים שאנו תופסים בחווית המציאות, אינם אלא אופנים, וצורות ביטוי שונות של אותו העצם. כמו הגל אל הים. כמו ענן אל השמיים. כמו הרוח אל הסערה, כך אנחנו כולנו אל מול האלוהים. הכל הוא רק אופן, זמני וחולף, שישוב ויחזור אל הנצח. והוא העצם היחיד, האינסופי, שלעולם לא ישתנה.
לו, אולי ישנם אינסוף תארים. אך שניים הם אלה החשופים לנו: התודעה או התבונה, והתפשטות החומר. רוח וגשם. אותם נוכל לתפוס בשכל, ולחוות באמצעות החוש האנושי. בהם נוכל לתאר מהות ותכונה, קיימות ואינסופיות. החומר ישנה את צורתו ואופניו במחזוריות אינסופית. וכך גם התבונה האלוהית, שתֶחַייה ותפעיל, ותופעל ותופיע באופני האלוהים, באשר הם מופיעים לפנינו, וחולפים במרחבי הזמן.
התודעה האלוהית קיימת וחייה בעמקי חכמת הטבע, בנפלאות הנצח, בתבונת האדם. יצר לב האדם ומחשבותיו, האהבה והשנאה, הכעס והנחמה, כולם הם ביטוי ואופן, לתבונה האלוהית הנצחית, לה אנו שותפים בעצם היותינו.
האם גם הרמב”ם ראה טבע באלוהים?
שפינוזה כידוע זכה לנידוי וחרם בקהילה היהודית לה השתייך, בשל תפיסתו החדשנית, וההשלכות שלה על השקפתו הכללית. זאת למרות שהשגתו האלוהית לכשעצמה, אינה זרה כלל בעולמות הקבלה והחסידות.
אך מי שאינו רגיל לראות את אלוהים בטבע, או לראות את הטבע כאלוהי דווקא, יתקשה מיד בשאלה המתבקשת, מה ההבדל בין לומר ״אין אלוהים״, לבין לומר שאלוהים הוא הטבע? הרי גם האתאיסט רואה את קיומו המופלא של הטבע, אז מה הקטע לקרוא לו אלוהים? או אולי במילים אחרות, במטאפורה נפלאה, האם אפשר לומר שהמלך הוא עירום? האם האלוהים של שפינוזה הוא בעצם תחפושת מתוחכמת לאתאיזם?
זאת שאלה נפלאה שכדאי להעמיק בה, ולתת עליה את הדעת. לכן אני רוצה לפתוח את השאלה הזאת עוד קצת יותר, ולתהות – איזו תכונה היינו מבקשים לתת לאלוהים כדי לצאת מהמלכודת? מה נוכל לומר על אלוהים, כדי לומר שאין בו טבע? הרי ככל שנאמר שאלוהים פועל על פי מידה מסוימת. לדוגמה אם נאמר שהוא “המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”. הלא אנחנו מניחים שטבעו הטוב מפעיל אותו תמיד ללא הרף. ואם נאמר שאין שום טבע ומידה שולטים בו כלל, וכל פעולותיו נובעות מתוך בחירות אקראיות לחלוטין, הרי שהייתה אמורה להיות לפנינו תמונה של כאוס מוחלט.
אלוהים ורצון חופשי
אני חושב, שמתנגדי שפינוזה מהצד האלוהי – יבקשו להחיל על מידות האלוהים זרימה מוחלטת, וחופש רצון ובחירה. הם ירצו להאמין שאלוהים יכול לאהוב ולהקשיב, להתפעל ולהגיב לרצונו של האדם. מה שמכריח את היותו מושפע מרצונות משתנים, ומידות סותרות. מרבנים, מצדיקים, מעסקנים, ומקורבים. הוא יכול להיות משוחד מקרבן או תפילה. הוא גם יכול לשנות סדרי בראשית כדי לפנק את עם סגולתו סתם ככה. בלי סיבה. כי פתאום בא לו.
אלוהים כזה, כבר לימד אותנו הרמב”ם, שאין לו מקום בבית ספרנו. כנראה שמעטים מאוד מאיתנו מוכנים לקבל אלוהים כזה במלוא משמעותם של הדברים. הוא יכול הרי להתהפך עלינו פתאום. אם נדבר לרגע על אלוהים שיכול לשנות את דעתו כי מישהו שכנע אותו בתפילה זכה, או בנאמנות עיקשת, אז אולי באמת הוא הרגיש שבני ישראל לא היו נאמנים מספיק, ולכן סיפר למוחמד שהוא מעביר אליו את האחריות לגלות את כבודו בעולם? (משום מה חלקנו רואים את האבסורד רק מצידו האחד של המטבע).
נמצא שגם לפי הרמב”ם – האלוהים יש בו טבע נצחי ובלתי משתנה. והחידוש הגדול של שפינוזה אל מול תורתו של הרמב”ם הוא, גולת הכותרת של תורת הקבלה. המשפט המפורסם: “לית אתר פנוי מיניה”. אין מקום פנוי ממנו!
בעוד שהרמב”ם סבור שישנה תבונה נצחית, חיצונית כמעט לטבע, שממנה נאצל הטבע כנפרד מאותה התבונה, ונקודת החיבור שלנו אליה היא דרך השכל, שהוא ניצוץ חי מאותה התבונה. יאמר שפינוזה שהכל כולל הכל הוא האלוהי והנצחי והאינסופי. הטבע איננו נפרד. הוא רק תואר אחר, ואופן שונה לתפוס את אותו העצם. את אותה האחדות הנצחית והבלתי משתנה.
ההבדל בין אתאיסט ל”שפינוזיסט”
נשוב אם כן לשאלה ממנה באנו. מה ההבדל בין אתאיזם, לבין טבע נצחי ובלתי משתנה, לו אולי נוכל לקרוא אלוהים, אבל הוא בעצם טבע? ובכן, ישנם כמה הבחנות בהם נוכל לגעת, אך מקוצר היריעה, אתמקד במה שנראה לי חשוב.
ישנם אכן נקודות דמיון רבות בין הגישה בה האתאיסט יגש לחקור ולפרש את הטבע, לבין הגישה בה ה”שפינוזיסט” יבצע את אותה המלאכה. את ההבדלים בין עבודת המחקר של אלברט איינשטיין, לבין זו של סטיבן הוקינג, האתאיסט הגדול – לא נמצא בגישתם השונה אל האלוהות. אני חושב שההבדל המרכזי בין האתאיסט לבין מבקש האלוהים, נמצא בעיקר בתנועת הנפש. כפי שהגדיר זאת היטב החזון איש בספרו, “האמונה, היא נטייה דקה מעדינות הנפש”. היא לא בהכרח תפיסה שונה של תמונת המציאות.
השאלה הגדולה היא – איפה נשקיע מאמץ כדי למצוא את גאולת האדם. האתאיסט מרגיש יותר בנוח לעסוק במה שכבר נחקר, או יכול להיחקר, ופחות בתעלומה ובמסתורין. משום שאין לו בהם אחיזת יד. לכן הוא גם נוטה להתבונן על פרטים בטבע, ולא בהכרח להתמקד באחדותו. כנראה גם, שהוא יבקש את גאולת האדם, במילוי צרכיו. אולי בעיקר אלה הגשמיים. משום שקל יותר לאחוז בהם, להבין ולפתור אותם. טיפוח האגו בגישה זו הוא כמעט בלתי נמנע. מה שעלול לגרום לתסכול וסבל נלווה, בשל הקושי למזג את הסבל האנושי והפרטי ביש הנצחי והאינסופי.
לא כך היא דרכם של מבקשי האלוהים. גאולת האדם על פי שפינוזה, תופיע כאשר נסגל לעצמינו חשיבה ומודעות אל האחדות האינסופית. כשנהייה מודעים אל היותינו גל באוקיינוס, נהפוך להיות מרכיב פעיל בתוך המודעות, והאהבה האינסופית של אלוהים את עצמו. כך, טוען שפינוזה, נוכל להתגבר על תחושת האימה שהאינסוף מעורר בנפש האדם. כך נוכל לשחרר מעלינו את חרדת הקיום החולף של חיינו הקצרים, על פני הנצח. את השיעבוד לגוף ותאוותיו. את הפחד מהמוות. כך נוכל להשיל מעלינו את עול השיפוטיות המתסכלת על הטוב והרע, הכאב והסבל. כך נוכל לחוות את היותינו כלי ואור. חלק אלוה ממעל. ניצוץ נצחי ואינסופי שקיים ונחווה לרגעים, כאופן וחלק בעצם הקיום האלוהי והנשגב.
כל דבר מעולה, קשה כשם שהוא נדיר
את המשפט הבא שמעתי בשם לאונרד כהן (בתרגום חופשי שלי).”אם לא שנהפוך לחלק מהאוקינוס, נאלץ להיטרף בגליו, ולסבול ממחלת הים כל יום ויום”. כך נראית שלווה, כך נראית קבלה והכלה. בהבנה והפנמה שהכל פועל מתוך אותו ההכרח שבו הוא קיים. לנצח. וזוהי הגאולה, וזוהי הנחמה. והיא זקוקה לתרגול ולמידה והתבוננות ועבודה. וכך מסיים שפינוזה את ספרו: “מה שמוצאים לעיתים כה נדירות, חייב להיות כרוך במאמצים גדולים. הרי לוּ גאולת הנפש הייתה מזומנת לנו, ויכולנו למצוא אותה בלי עמל רב, איך יכול להיות שכמעט הכל זנחו אותה. אבל כל דבר מעולה, הוא קשה כשם שהוא נדיר”.
ובאמת, השגת האלוהות אצל כל מבקשיה. ביהדות ומחוצה לה – נתפסת בהשגת האחדות השלמה של המציאות כולה. וגאולת האדם תימצא בהתמזגותו עם האינסוף השלם.
ולאחר שאחזנו בחבל משני קצותיו. כשמצידו האחד של המתרס – הרמב”ם – שתפס את הטבע כנפרד לגמרי מאלוהים הנשגב, למעט נקודת החיבור של התבונה והשגת השכל. ומצידו האחר – שפינוזה – שראה את האלוהית בכל דבר ממש. עכשיו נוכל לטייל בין הגישות השונות, כשכולם הם בעצם שילובים יצירתיים ודרכי הסתכלות מעניינות על היתכנות הקשר וההשפעה בין הרוח והגשם. בין החולף והמוגבל – אל מול הנצחי והשלם.
במאמר הבא אולי נצא לטיול קטן בחכמת המזרח, ואולי נקפוץ ישר לתורות מעניינות בקבלה ובחסידות. ספרו לי מה אתם מעדיפים.
