האדם הוא יצור תבוני בוחר. כשהוא לא בוחר, יש בעיה. לכן, כשאני שומע את המשפט "משפחה לא בוחרים", משהו בי נע בחוסר נוחות. אני לא מוכן להיות במקום שבו לא בחרתי — גם אם נולדתי אליו.
יצאתי בשאלה וחייתי מעל שבע שנים בזוגיות מעורבת. אני חילוני, היא דתייה, הילדים דתיים — הכול כדי לשמר את המשפחה. ואני עדיין מאמין שמשפחה יכולה להיות המקום הכי מדהים בעולם: המקום שמקבל אותך בזרועות פתוחות, שמייחל איתך להצלחה וחושש מהכישלון.
המשפחה כ"ווסת" האנושי
אם תרצו קצת לוגיקה: משפחה היא ה"ווסת" האנושי. כבני אדם אנחנו לא ממש יכולים להיות לבד ולווסת את עצמנו. אנחנו יכולים להיות עצובים ושום דבר לא ירגיע אותנו עד שישרף לנו הראש. אנחנו יכולים להיות שמחים ולהשתגע מכך שצריך מישהו לחלוק איתו את זה.
יש צניעות יפה בהכרה שאנחנו זקוקים אחד לשני כדי לווסת את עצמנו. זה הדבר הכי אנושי שמשפחה אמורה לעשות — לגרום לנו לראות ולהיראות בתוך התא המוגן שלנו.
כשהעוגן הופך למשקולת
כשם שמשפחה יכולה להיות המקום המוגן ביותר בעולם, כך היא יכולה להיות המקום ששומר עליכם קטנים. כמו שעוגן יכול להציל ספינה בסערה, כך הוא יכול למנוע ממנה להפליג כשהאופק פרוש בפניכם.
כשדם סמיך ממים הופך לדם שנסחט ממך בערפדיות — הנאמנות הגנטית הופכת לחוזה התאבדות רגשי. משפחה שדורשת ממך לשלם בבריאות הנפשית שלך רק כדי לתחזק את המיתוס של "ביחד", היא לא משפחה — היא חור שחור אנרגטי.
לעיתים, במקום שהמשפחה תהיה המווסת שגורם לכם להירגע, היא בדיוק המרכיב שמדליק ומבעיר אתכם. במקום שהיא תדע לשמוח אתכם, היא שמחה לאידכם.
הפונקציה קודמת לגנטיקה
המשפחה היא לא רק גנטיקה, היא פונקציה ביולוגית. היא צריכה להפנים שזה לא עבר אלא הווה ועתיד. למשפחה יש "תפקיד" להיות משפחה — זה לא משהו שנוצר לבד, זה משהו שיוצרים.
אם המשפחה לא מחויבת אליכם, אתם גם לא מחויבים אליה. אם היא לא מווסתת אתכם ולא הופכת למרחב האנושי שאתם מייחלים לו — היא לא מתפקדת כמשפחה שלכם.
אז כמובן שמנסים שוב ושוב לתקן ולשפר. אבל בשלב מסוים, אם זה גוזל מכם את האנרגיה הקיומית ולא מאפשר לכם את העצמי שלכם — זו בחירה.
חירות היא לא היעדר מחויבות, אלא היכולת לבחור למי ולמה אני מחויב. אם אני שם כי "אין לי ברירה", אני לא בן משפחה — אני אסיר. אם לא טוב לכם, אם זה לא עושה לכם טוב ולא עושה אתכם טובים — אתם לא צריכים להיות שם.