אם נחזור אחורה בזמן, נוכל לראות כיצד המושג "הצלחה" עבר אבולוציה משמעותית. ביוון העתיקה, ההצלחה נמדדה ביכולת לתרום לחברה, לפתח תפיסה פילוסופית, ליצור אמנות או מדע. סוקרטס, למשל, הוערך לא בגלל רכושו, אלא בגלל חכמתו והשפעתו על המחשבה האנושית. הוא חי בצניעות, אך השאיר מורשת אינטלקטואלית עשירה שחיה ופועמת עד היום.
במהלך הרנסאנס, האידיאל של "האדם האוניברסלי" – איש הרוח והמעשה כאחד – הוביל רבים לשאוף לידע ולהישגים בתחומים מגוונים. ליאונרדו דה וינצ'י הוא דוגמה מובהקת לכך. הוא לא רדף אחרי עושר, אלא אחרי הבנה עמוקה של העולם סביבו, תוך יצירת אמנות ומדע שהשפעתם מורגשת עד היום.
עם המהפכה התעשייתית והופעת הקפיטליזם, החלה להיווצר תפיסה חדשה של הצלחה. האינדיבידואליזם והערצת ה"יזם" הביאו לכך שהצלחה נמדדה יותר ויותר בכמות הרכוש האישי וההשפעה הכלכלית. אנשים כמו אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר הפכו לסמלי ההצלחה החדשים – עשירים שצברו הון עצום. הם בנו אימפריות עסקיות רווחיות, כאשר ההנחה היא שזה מעיד באופן אוטומטי על משהו חיובי – בלי לבחון את ההשפעה האמיתית של העשייה שלהם על העולם ואפילו לא על הלקוחות.
ניתן לומר שבמובן מסוים האידיאל האנושי במאה ה-21 הוא "הצלחה" כאשר הכוונה אחת – הצלחה כלכלית. אני רוצה שנחשוב על האידיאל הזה מחדש, עם ניסיון להבין מה "מפסידים" בדרך.
אז, כך נוצרו נובורישים חסרי מצפון ורגישות?
ה"הפסד" הראשון בטבלת האקסל של המצליחנות הוא אובדן הקשר עם האנושיות הבסיסית. זה אולי נשמע יומרני, אבל כאשר הערכה העצמית מבוססת על רכוש חומרי, אנו מתחילים לראות את העולם דרך משקפי תועלת כלכלית. יחסים בין-אישיים הופכים לכלים להשגת מטרות חומריות. לדוגמה, אדם העוסק ביצירת קשרים רק כדי לקדם את עסקיו, מבלי להתעניין באמת באנשים שמולו. הוא עשוי להחמיץ את העומק והעושר של הקשרים האנושיים ואת הייחודיות הפנימית האמיתית של מי שעומד מולו. לעיתים, אם מי שעומד מולו נראה לו ככזה שלא יכול לקדם אותו לעבר ה"אידאל" הנכסף, המישהו הזה הופך למטרד שצריך להזיז מהדרך.
שורת ה"הפסד" השנייה היא התנתקות מהיופי הפשוט של החיים. המרדף אחר הצלחה חומרית עלול לגרום לנו להתעלם מהנאות פשוטות שאינן דורשות כסף. הרגעים הקטנים – צחוק של ילד, שיחה עמוקה עם חבר, ריח הפרחים באביב – נשכחים במרדף אחרי היעד הבא. וכן, הרגעים הקטנים האלה קיימים בחיוך של מי שישנתם איתו בלילה או מי שפגשתם ראשון, בציוץ הציפורים, בקפה, במשפט יפה באיזה ספר – לא רק על נופש על חוף בהוואי עם קוקוס ששילמתם עליו עשרות אלפי שקלים כדי לסמן וי ביומן המצליחנים.
ההפסד האחרון אולי לא יובן לחלוטין למי שנכבש בידי יעד המצליחנות, והוא הפגיעה בערכים האישיים ובאמון. אנחנו יודעים לדקלם היטב שאצל פוליטיקאים העולם מחולק ל"מצביעים" ו"אויבים". רואים כיצד הם מאבדים את האנושיות והחברתיות שלהם בדרך לכיסא שהם מפנטזים עליו בצורה בלתי נשלטת. אבל האמת היא שהחתירה הבלתי פוסקת להצלחה חומרית עשויה להיראות כמעט אותו הדבר. בדיוק כמו הפוליטיקאי, גם הבוס עשוי להבטיח לעובד הרים וגבעות, שאחרי כמה שנים מתבררות כמישור אינסופי. לאורך זמן, הקשרים האמיתיים נפגעים, ואנו עלולים למצוא את עצמנו מוקפים באנשים שאינם באמת מכירים או מעריכים אותנו.
עם זאת, חשוב לציין שהשאיפה להצלחה חומרית יכולה גם להביא יתרונות. היא יכולה להניע אותנו להשקיע, להתפתח, להשיג עצמאות כלכלית ולשפר את איכות החיים שלנו ושל הקרובים לנו. היכולת לדאוג לצרכים הבסיסיים ואף מעבר לכך יכולה להביא תחושת ביטחון וסיפוק. השאלה היא עד כמה אנו מאפשרים למרדף הזה להשתלט על חיינו ולהגדיר את מי שאנחנו.
האם נלכדנו ב"סיפור ההצלחה" הזה?
איך נוכל לדעת אם נשאבנו לתוך התפיסה הזו? אולי אם אנו מרגישים תחושת ערך רק כאשר אנו רוכשים מוצר יוקרתי. אם אנו משווים את עצמנו לאחרים על בסיס רכוש וחשים קנאה או נחיתות. אם אנו מקריבים קשרים אישיים, בריאות או ערכים למען הישגים חומריים.
חשבו על השאלות הבאות: האם אתם מוצאים סיפוק אמיתי בעבודה שלכם, או שהיא רק אמצעי לצבור כסף? האם אתם משקיעים זמן בקשרים אישיים ומשמעותיים, או שהכל סובב סביב הקריירה? האם אתם מרגישים שלווים ושמחים או שהמרדף אחר ההצלחה החומרית משאיר אתכם מותשים וריקים?
לבסוף, פרמטר משמעותי לבחון את זה: האם אתם משקיעים זמן ומאמץ עבור תחביבים שלא ייצרו לכם עוד כסף? תחביבים שיוסיפו לכם עונג, חברה, כישורים ועושר פנימי, אבל אין להם פוטנציאל כלכלי או הוכחה לסטטוס חברתי כלשהו? זה יכול להיות ריקוד, שחמט, פוקר, כתיבה, קריאה, ציור – מה שעושה לכם את זה.
רולקס הוא לא זהות, הוא תג חברתי
אם כשאתם שואלים את עצמכם "מי אני?" עולה לכם ישר הנכסים החומריים שלכם, ואתם מרים את היד כדי לוודא ששעון הרולקס שלכם שם – אולי איבדתם משהו בדרך. הדבר הזה הוא – אתם. אולי איבדתם את האנושיות שלכם. הפכתם למכונת כסף. אולי המשפט הזה גורם לכם רטט של אושר כי הוא "מעצים" אתכם בדרך לעוד "עושר" – אבל תנו לי לומר לכם משהו פשוט – מבחינה מספרית יש ככל הנראה אלפי אנשים עם הרבה יותר כסף מכם – ואין בזה שום ייחודיות עמוקה שתישאר לנצח.
הערך העצמי שלנו לא צריך להיות תלוי במה שיש לנו, אלא במי שאנחנו. במקום לרדוף אחרי הצלחה חומרית בלבד, אולי כדאי לנו לחזור לערכים הבסיסיים: אהבה, אמפתיה, יצירתיות, שמחת החיים הפשוטה. הצלחה אמיתית היא היכולת לחיות את החיים במלואם, באופן עמוק, משמעותי ונאמן למי ולמה שאנחנו, ליצור קשרים אמיתיים ולהשאיר חותם חיובי על העולם.
אולי הגיע הזמן לעצור, להביט פנימה ולשאול את עצמנו מה באמת חשוב לנו. האם אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים ומרגשים אותנו באמת, או את אלה שמצפים מאיתנו לחיות?
