הרעיון שהשכל עדיף על הרגש נולד ביוון העתיקה. אפלטון תיאר את הנפש כמרכבה שבה השכל הוא הרוכב והרגש הוא הסוסים הפראיים שיש לרסן. הרנסנס והמהפכה המדעית חיזקו את התפיסה הזו: המדע דרש עובדות ושיטה מתוגית לוגית, מבחינתו הרגש מהווה רעשי רקע המפריעים לאובייקטיביות הטהורה. כך העולם עבר מהתמקדות בחוויה האנושית להתמקדות בטכניקה ובחישובים יעילים.
גם הדתות תרמו לכך. ביהדות, כעס נתפס כעבודה זרה, תשוקה כפתח לחטא, ופחד כעדות לחולשה באמונה. השכל, לעומת זאת, נתפס ככלי לשליטה עצמית ולעבודת האל. גישה זו חדרה עמוק לתוך התרבות המערבית.
הכלכלה המודרנית חיזקה את הרעיון. בתקופת המהפכה התעשייתית, רגשות נתפסו כמכשול ליעילות. המסר הסמוי של מקומות העבודה הוא "השאירו את הרגש בבית". בעולם העסקים, מי שהצליח לדכא רגשות נתפס כחזק ויציב יותר, השכל הפך לסמל ביטחון והצלחה.
השכל הוא מי שאנחנו רוצים להיות, הרגש הוא מי שאנחנו באמת
הבעיה הוא שהשכל מתמקד במה שנכון, רציונלי או משתלם – הוא מנסה להגדיר אותנו לפי אידיאלים ודברים חיצוניים. לעומתו הרגש הוא הקשר שלנו לעצמנו. הוא מבטא את מי שאנחנו ברגע הזה ממש – לא מה שאנחנו מנסים להיות או להיראות.
כשהשכל שולט לבדו, אנחנו מתנתקים מעצמנו. אנחנו מחליטים "בהיגיון" אבל מרגישים ריקים. מתכננים את חיינו בקפידה, אך מוותרים על ספונטניות ועל חוויות משמעותיות. אדם שמנתק את רגשותיו חי חיים מנותקים. הוא הופך לגרסה שטוחה של עצמו, כזו שמתאימה לציפיות שלו מעצמו או של אחרים ממנו אבל לא מחוברת למי שהוא באמת.
הרגש הוא לא אויב שצריך להכניע. הוא מורה דרך, הוא המנהיג האמיתי. הוא מאותת על צרכים, על פחדים, על רצונות אמיתיים. כשאנחנו מתעלמים ממנו, אנחנו מפספסים את הקול הפנימי שמכוון אותנו. השכל עשוי להוביל אותנו לבחירות "חכמות", אבל הרגש הוא מה שמחבר אותנו לחיים עצמם, לחיים שלנו.
תפיסה חלופית: שילוב בין שכל לרגש
האמת היא שאין צורך לבחור בין שכל לרגש. שניהם חלק מהותי ממי שאנחנו. השכל מנתח ומכוון, אבל הרגש הוא המצפן שמראה לנו לאן ללכת. רגש הוא לא חולשה אלא כוח. הוא מה שמחבר אותנו לחיים, למערכות יחסים ולעצמנו. אמפתיה, תשוקה, יופי ויצירתיות – כל אלה נובעים מהרגש, והם מה שהופך את החיים למשמעותיים.
שילוב נכון בין שכל לרגש יוצר חיים שלמים יותר. החלטות שמבוססות גם על היגיון וגם על רגש נוטות להיות חכמות יותר. הן לא רק נכונות "על הנייר" אלא גם מרגישות מדויקות. מערכת יחסים שבה יש מקום לרגש היא עמוקה יותר. עבודה שבה הרגש מניע אותנו היא מספקת יותר.
הזמנה להתרגש
הרגש הוא מה שמבדיל אותנו באמת כבני אדם. בעולם שבו מכונות כבר לומדות לחשוב, לנתח, ואפילו לקבל החלטות בצורה חדה ומדויקת מאיתנו, נותר משהו ייחודי לחלוטין לאדם: היכולת להרגיש. לא רק להבין מה נכון, אלא גם ובעיקר לחות את זה בעצמה, להדהד את הכאב והשמחה של אחרים אצלינו.
גם מבחינה מוסרית, רגשות ואמפתיה הם לא חולשה – הם הבסיס למוסר. החיבור הרגשי שלנו לזולת הוא מה שמניע אותנו לדאוג, לשתף פעולה, ולעשות טוב. לא תיאוריות פילוסופיות מופשטות, אלא תחושת הזדהות אמיתית עם האחר היא מה שמחזיק חברות מתפקדות. כשאנחנו מציבים את השכל לבדו בראש, אנחנו מאבדים משהו מהותי. השכל מחושב, אבל הוא לא חי. בלי רגש, אין סיפור. אין חיבור. אין אנושיות. מכונה יכולה לפתור בעיות, אבל לא להבין מה פירושו של חיבוק, מבט, או דמעה.
אז אולי הגיע הזמן לשאול: מה אנחנו רוצים להיות? האם נמשיך להעמיד פנים שהשכל הוא הכל? או שנעז להבין עד כמה רגש מדויק הוא אתגר אנושי שדורש תעוזה ואומץ לא פחות מכל נוסחה מתמטית שהיא.
אז – האם אתם מעזים להרגיש?
