תשעה באב הוא יום אבל דתי. לא לאומי — ובטח שלא אישי

עוז קבלה·4 במרץ 2026

בכל שנה, מדינה שלמה נכנסת למסלול של צום, קינות ותחושה ברורה שמשהו נורא קרה לנו כעם. אבל לפני שמצטרפים — כדאי לשאול: על מה בדיוק אנחנו מתאבלים?

תשעה באב הוא יום אבל על חורבן בית המקדש — מוסד דתי שהיה מרכז הפולחן העתיק. כן, בית מחיה שאפשר אנשים לחלוב פרות ולהקריב אותן, להביא יונים ולשחוט אותן, לצקת דם על מזבח. מוסד הלכתי שהעביר יהדות שלמה בצינור אחד, תחת שליטה כוהנית מרוכזת.

הגלות שכבר לא קיימת

השנה שאנחנו אומרים בתפילה "בגלל חטאינו גלינו מארצנו" — היא שנה שבה יש לנו מדינה, צבא, שפה, תרבות ובירה. הגלות הסתיימה לפני 77 שנה. להמשיך לאבל עליה כעל עובדה קיימת הוא תרגיל בדיסוציאציה.

לחילוני, לאדם שאינו מגדיר את הקשר שלו ליהדות דרך פולחן ומקדש — יש פה בעיה: מה בדיוק אנחנו מציינים? חורבן מוסד שרובנו לא בטוחים שהיינו רוצים שיחזור?

האחדות הכפויה

יש נטייה לאומית לקחת ימי זיכרון דתיים ולהלביש עליהם מעטה לאומי. "זה יום של כל העם היהודי." אבל איחוד שנוצר ממשותפות כפויה של עצב הוא לא איחוד — הוא ניהול המון.

אחדות אמיתית נבנית מסיבות לחיות ביחד, לא ממה שאיבדנו לפני אלפיים שנה.

מה כן ראוי לאבל שלנו

7 באוקטובר. גרפויות הדמים של הנובה. הנרצחים בבתיהם. החטופים שחלקם עוד שם.

על זה — כן, יש לי אבל אמיתי. עכשוי, ביולוגי, שאי אפשר להתחמק ממנו.

אני לא אומר שאין ערך לזיכרון היסטורי, או שיהודים מסורתיים לא אמורים לצום. אני אומר שכפיית יום הנושא עול דתי-היסטורי כבד על ציבור חילוני רחב, תוך הצגתו כ"לאומי" — היא מניפולציה נרטיבית שמטשטשת גבולות.

ציינו את שאתם מאמינים בו. אבל אל תבקשו ממני לאבל על מה שאני לא בטוח שאבדנו.