דמיינו אזרח צרפתי עוצר את שגרת חייו כדי להתאבל על חורבן מקדש גאלי מהמאה הראשונה לספירה.
דמיינו גרמני, פולני או בריטי מציין יום אבל ממלכתי על אובדן מקדש פגאני שמעולם לא רצה בו.
נשמע מופרך? ובכן, זו בדיוק הביזאריות שבקונצנזוס הלאומי סביב תשעה באב.
כי תשעה באב, במקורו ובמהותו, הוא לא יום לאומי – הוא יום דתי. ולמרות כל הניסיונות לצקת בו תוכן קולקטיבי או אוניברסלי, הוא נשאר מבט קפוא אחורה – על עולם שכבר איננו, ושחלקנו אולי שמחים שזה כך.
אולי זה מוזר כי זה מיותר
קשה למצוא עוד מקרה שבו לאום מודרני מתאבל על אסון שקרה לפני שהמושג "לאום" בכלל נוצר.
הציפייה מהציבור החילוני או הכללי להזדהות עם חורבן בית המקדש היא מוזרה במיוחד: לא רק בגלל הפער ההיסטורי – אלא כי גם המהות של אותו "חורבן" כבר לא רלוונטית.
המקדש – אותו אתר שעליו בוכים – היה מוסד פולחני שבו הקריבו בעלי חיים כדי לפייס את האל. היום, גם רוב הציבור הדתי לא באמת מבקש להחזיר את המודל הזה. היהדות עצמה, מזמן הפרושים ועד ימינו, התרחקה מהפולחן הפגאני הזה ובנתה תחתיו מסורת של תפילה, לימוד וחשיבה.
אז על מה בדיוק מתאבלים?
עוד יותר תמוהה היא ההיאחזות ברעיון ה"גלות". זהו אחד הרעיונות הכי ריקים מתוכן במציאות הישראלית העכשווית.
מדינת ישראל קיימת. יש לה ריבונות, צבא, שפה, שלטון, דגל והמנון. מיליוני יהודים חיים כאן. אנחנו לא בגלות – ואולי דווקא בגלל זה, רבים מתקשים להתחבר לאבל הזה. הוא כבר לא מרגיש כמו שלנו.
הניסיון להטעין את תשעה באב במשמעות אישית – "להתאבל כל אחד בדרכו", "להתבונן פנימה" – מכבד את הרגש, אך מחמיץ את הקונטקסט.
זהו לא יום חשבון נפש אקזיסטנציאלי ולא יום שואה. זהו מועד עם סיפור מאוד ברור: בית מקדש חרב, אל נסתתר, כהנים נפלו, עם הוגלה.
ואם אינך מאמין בנרטיב הזה – למה שתתאבל עליו?
מספיק עם אחדות מזויפת
אולי הגיע הזמן להפסיק להתעקש על "אבל משותף" בכל מחיר.
לא כל מה שכתוב בלוח השנה שלנו חייב לייצג אותנו.
אפשר לבחור להתבונן ביום הזה כביום של היסטוריה דתית – מבלי להכריח אותו להפוך ליום לאומי.
ובמקום להתאבל על מה שאבד – אולי נכון יותר לשאול: מה אנחנו רוצים שיקום במקומו?
