יום העבודה שלנו מסתיים, אנחנו מחזירים את הילדים מבית הספר, שיעורי בית, ארוחת ערב ו… נטפליקס. סדרה או סרט טוב שישחררו אותנו מהיום שהיה ויעשו לנו טוב על הלב. זה אם עדיין לא נכבשנו בידי סדרה מוצלחת, אם כבר התחלנו אחת כזו, אבל אחת טובה באמת, אז כל היום אנחנו חושבים על הדמות הראשית, על הטעויות המטופשות שהיא עשתה, על הסכנה שאורבת לה והאם או איך היא תצלח את המשימה שלה.
הסיבה שאנחנו מרותקים כל כך לסרט או הסדרה היא כי היא הצליחה ללכוד אותנו בתוך סיפור טוב. סיפור טוב מצליח לתפוס את האזור הכי עמוק בתודעה שלנו ולסחוף אותנו להיות במקומות אחרים, להזדהות עם דברים שמעולם לא הזדהינו איתם, להרגיש כאילו אנחנו מכירים לעומק את הדמות ומוכנים לעשות הכל בשבילה כאשר היא.. לא קיימת (כלומר, במקרה של נטפליקס – השחקן קיים ראבל הדמות לא).
אחד הדברים המשעשעים היא מישהי שמתאהבת בגבר בסדרה, מחפשת את האינסטגרם שלו ושם מגלה אדם אחר לגמרי- נראה שונה ובעיקר מתנהג וחושב אחרת לגמרי ממי שהיא התאהבה בו. היא לא התאהבה במציאות אלא בסיפור. הבת שלי היית באמצע ספר שריתק אותה, כשהגיע הזמן השבועי שאפשר בו לראות טלוויזיה וסדרות – היא פשוט המשיכה בספר – הסיפור היה יותר חזק מהמסך (זה היה החלק שהבנתי שסיפור טוב הוא משהו יותר חזק מכל רצון בטבע).
איך זה קשור לחברות ולעסקים?
אוקיי, כאן זה כבר מתחיל להיות הרבה יותר מעניין. הקטע הוא שהסיפור שכל כך מתרתק אותנו בנטפליקס הוא פשוט הבנה עמוקה של תסריטאים ומפיקים בשאלה "איך לבנות ולהציג סיפור טוב?". הסיפור הזה ברמה העקרונית הוא הצגה של דמויות שפועלות בתוך סיטואציות נתונות. שזה מזכיר בצורה מחשידה את החיים עצמם. החיים עצמם הם דמויות שפועלות בתוך סיטואציה, הם חומר הגלם הסיפורי המשובח ביותר.
מה שאומר שבהינתן ההבנה הנכונה אנחנו יכולים להציג את הפעילות שלנו בעסק או בארגון כסיפור. זה נשמע קצת מוזר ולא צפוי, אבל זה פחות יותר איך שנשמע התחלה של תסריט – חצי סיטואציה עם חצי דמות שצריכים להתחיל ללטש ולבנות בצורה שתעבוד ותיצור סיפור גדול מהחיים. התיאוריה של הספרות מעניקה לנו תובנות משמעותיות ויקרות ערך לגבי איך בנוי סיפור טוב – על ידי חקירת הסיפורים הגדולים והמרתקים ביותר והבנת המרכיבים שלהם באופן שניתן לשכפל שוב ושוב.
האם אין הבדל בין סיפור בדיוני למציאות החיים?
שאלת מיליון הדולר, שאולי היא זו שהתשובה עליה שינתה את עולם השיווק והארגונים והפכה את כולם למספרי סיפורים. בהתחלה אנשים פשוט סיפרו סיפורים כדי להבין את העולם – המיתולוגיה היוונית, עלילות גילגמש, המיתולוגיה הסינית או המקרא – כולם ניסו להסביר איך נברא העולם ואיך הוא התפתח למה שאנחנו מכירים ורואים היום. יש אנשים שמאמינים לסיפורים האלה ורואים בהם תיאור של עובדות, יש כאלה שלא, זה לא לא באמת משנה לעובדה שהנטייה האנושית היית לספר סיפור כדי להסביר את העולם.
לאחר מכן במהפכה המדעית החליטו שדי, יש הבדל מהותי בין מדע לבין אגדה. המדע חוקר את העולם ומנב ללמוד ולבחון את המציאות ואילו האגדה משתעשעת עם הדמיון והאפשרויות של החיים. זה פתח את הפתח לספרות יפה – סופרים שהחלו לכתוב סיפורים תוך הצהרה ברורה שהם לא התרחשו מעולם והמטרה הסיפורים היא להתענג מהסיפור, לחוות דרכו את העולם ואולי ללמוד משהו על הדרך.
אחר כך הגיעו הפוסט מודרנים. זה התחיל עם האקזיסטנציאליסטים (קיומיים) שדיברו על כך שאין לעולם משמעות אובייקטיבית קיימת וכל בן אדם אחראי ליצור את המשמעות לחיים שלו. אחר כך הגיעו הפוסט מודרניים ודיברו על כך שכל תפיסת המציאות שלנו היא נרטיבים וסיפורים שדרכם הבננו ובנינו את הבנת העולם שלנו. כלומר אנחנו מאמינים שיום של בן אדם שפוי צריך להיראות כך, נישואים צריכים להיות כך ומדינה מתוקנת נראית ומרגישה כך – מבחינה אובייקטיבית זה לחלוטין לא מחייב.
הרעיון הזה, שהכל נרטיב, פתח תיבת פנדורה שבה כולם הבינו שהמציאות היא חומר גלם שניתן ליצור ממנו המון דברים. כמו כל חומר גלם אי אפשר להכין מפלדה עוגה, אבל מקמח, סוכר וביצים אפשר להכין המון סוגים של מתכונים שכולם יהיו "נכונים" ונהדרים. בדיוק כך אנשים התחילו לדבר על הנרטיב הישראלי מול הנרטיב הפלסטיני, על התפיסה השוביניסטית ועל הנרטיב ה"פוסט מודרניסטי עצמו".
התפיסה הזו לא אומרת שאין אמת, לפחות לא לדעתי. היא אפילו לא אומרת שיש יותר מאמת אחת. היא אומרת שהמציאות היא חומר גלם שניתן לעצב ולבנות אותו בהמון צורות שיולידו כיווני מחשבה ומסקנות שונות לחלוטין. חלק מהתפיסות יצטרכו להיעזר בלא מעט חומרי גלם לא ממש קיימים (שקרים גסים בלעז) חלקם יצטרכו לעשות חיבורים לוגיים לקויים (שקרים בקטנה) וחלקם יהיו הרבה יותר חלקים ומהודקים.
אז, מה הופך סיפור לטוב?
יצירה של סיפור טוב היא אולי האמנות המדהימה והקשה ביותר בטבע, היא קשורה לתודעה האנושית ברמה הכי עמוקה וראשונית שלה. לפעמים אנחנו צופים בסדרה ופתאום מרגישים שהדמות הזו בסיטואציה הזו לא אמורה להתנהג כפי שהיא התנהגה, משהו לא מסתדר לנו עם ההיגיון. לרוב אנחנו "נחליק" את זה, לא כל דבר אנחנו מבינים אבל אחרי כמה כאלה משהו בחיבור שלנו לסיפור יתעמעם – נרגיש כאילו אנחנו כבר לא כל כך מחוברים רגשית לתוך הסיפור ונתחיל להתנתק מהסיפור ולעיתים פשוט לחפש סדרה אחרת.
הדוגמה המדהימה ביותר לכך היא משחקי הכס, בעיני הסדרה הטובה ביותר שנראתה אי פעם על המסך. הסדרה היית מבוססת על הספרים של ג'ורג מרטין שני העונות האחרונות של הסדרה כבר לא מבוססים על הסופר אלא על חשיבה מקצועית של צוות ההפקה, למרות שהתקציב שלהם היה יותר מכפול ולמרות שהשחקנים היו אותם שחקנים – פתאום משהו בסדרה כבר לא עבד יותר – הנשמה הסיפורית שהולידה את הסיפור כבר לא היית שם – ואת הנשמה הסיפורים כמעט בלתי אפשרי לשכפל.
לספר סיפור מציאותי זה אמנות שונה לחלוטין מלספר סיפור בדיוני. ההבנה הנדרשת לשם כך, הטכניקות, חומרי הגלם העובדתיים ואפילו האמצעים להציג את הסיפור הם שונים לחלוטין. אמנות הסטוריטלינג היא שילוב מדהים בין תיאוריית הספרות הקלאסית לבין הבנה עסקית ושיווקית – אי אפשר ליצור וללטש סיפור מותג בלי להבין לעומק את שני המרכיבים הללו ולדעת איך למזג וללהטט ביניהם.
