בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז שישראל שקועה במערכה ארוכה ומתישה בעזה ובחזיתות נוספות, נדמה שמפת האינטרסים האמריקאית משתנה לנגד עינינו. דווקא טראמפ — מי שזכה כאן לכינוי “הנשיא הידידותי ביותר לישראל אי פעם” — מבצע שורת מהלכים שנראים כניתוק מודע מהקונצנזוס הפרו־ישראלי שמאפיין את הימין האמריקאי. כשמוסיפים לכך את הדינמיקה הגיאופוליטית החדשה שנרקמת סביב מדינות המפרץ, סוריה ותימן, עולה שאלה מטרידה: האם ישראל כבר לא במרכז הסיפור? האם היא הופכת מנכס אסטרטגי לעוד מדינה שצריך לאזן סביבה? או שאולי, בניגוד לרושם הראשוני, מדובר במהלך חכם ומתוחכם שדורש מישראל להסתגל, ולא להיעלב?
1. טראמפ דילג על ישראל בביקורו האזורי
במאי 2025, טראמפ ביקר בסעודיה, קטר ואיחוד האמירויות — אך ישראל נותרה מחוץ למסלול. לא עוד עצירה בנתב"ג, לא נאום בכנסת, אפילו לא פגישה מצולמת עם ראש הממשלה. התחושה בישראל הייתה קשה: הדילוג נתפס כסימן ברור לכך שישראל ירדה ממעמדה הבכיר. אך אפשר לראות זאת אחרת. טראמפ, שמכיר היטב את הדינמיקה האזורית, אולי בונה תשתית להסכמים אזוריים חדשים, דמויי ״אברהם״, שמחייבים ריכוך עמדות מצד מדינות ערב. ייתכן שהוא רואה בישראל שחקן יציב שאפשר לצרף בהמשך — לא נקודת תורפה שדורשת חיזור מיידי.
2. הסרת הסנקציות מסוריה
הודעת טראמפ על כוונתו להסיר את הסנקציות האמריקאיות מעל סוריה התקבלה בירושלים כמו סטירת לחי. סוריה נתפסת בישראל כזרוע איראנית פעילה, והמהלך עלול להתפרש כעידוד לאויב. אך כשבוחנים את ההקשר הרחב — טראמפ כנראה מכוון לייצוב אזורי דרך דיפלומטיה כלכלית. במקום להותיר את סוריה לחלוטין בחסות איראן ורוסיה, הוא מנסה לפתוח דלת לאיזון חדש — כזה שישראל תוכל, עם גישה חכמה, להשפיע עליו יותר מתוך השתלבות ולא מתוך ניתוק.
3. מגעים עם חמאס
המהלך שעורר את הזעם הציבורי הגדול ביותר בישראל היה שיחת טראמפ עם נציגי חמאס בניסיון לשחרר בן ערובה אמריקאי. בעיני רבים, מגע עם ארגון טרור הוא קו אדום ברור. אבל טראמפ אינו מדינאי שגרתי. בעיניו, יעילות קודמת לאידיאולוגיה. אם המטרה היא להשיב אזרחים אמריקאים בשלום, הוא ידבר גם עם השטן. השאלה המורכבת היא האם דרך גישה זו יכולה לשמש גם את ישראל — או לפחות ללמד אותנו איך לחשוב מחדש על כללי המשחק המשתנים.
סיום: לא הפנה עורף – שינה כיוון
טראמפ אולי לא ניתק את הקשר עם ישראל, אבל משנה את סדרי העדיפויות שלו. עבור ישראל, זה יכול להיות איום — או הזדמנות. השאלה האמיתית איננה האם טראמפ עדיין “איתנו”, אלא האם אנחנו יודעים להתייצב במרכז מפת ההשפעה החדשה. במזרח התיכון של 2025, מי שמחכה להזמנה – נשאר מאחור. מי שיוזם, מספר סיפור חכם ונכנס למשחק – ממשיך להוביל.
