מאז שאריסטו ניסה להגדיר את מהות הטרגדיה, בני אדם מנסים לפענח מהו "סיפור". כל דור ניגש למושג נרטיב בדרכו, אך כל ניסיון לסגור אותו תחת תבנית אחת נוטה להתנפץ. ממבני העלילה של פרופ, מסע הגיבור של קמפבל, ועד הקודים הנרטיביים של בארת – כל אחד מהם מציע דרך אחרת לתפוס את הסיפור, אבל משהו עדיין בורח בין האצבעות. נדמה כי המרדף אחרי ההגדרה מושך אותנו עוד ועוד, אך משאיר אותנו עם קצוות פתוחים ומחשבה על עוד מימד שפספסנו.
אז למה כל כך קשה להגדיר את הסיפור? בואו נבחן כמה היבטים של הסיפור המתקיימים זה לצד זה ובו זמנית מושכים אותנו לכיוונים מנוגדים.
1. סיפור כעלילה לעומת סיפור כחוויה
סיפור נתפס לרוב כעלילה – רצף אירועים שיש להם התחלה, אמצע וסוף. אך יש משהו עוצמתי ברעיון שסיפור הוא גם חוויה, ולאו דווקא עלילתית. למשל, הרגע בו הדמות עומדת מול נוף פתוח, מרגישה את הרוח על עורה ומבינה פתאום את משמעות חייה – אין כאן עלילה במובן הקלאסי, אבל זו חוויה שמותירה רושם עצום. ולדימיר פרופ אולי היה מבקש מאיתנו להתמקד בפעולה, אבל דומינג ודאי תצביע על האלמנטים החושיים הללו כמרכזיים בחוויית הסיפור.
2. סיפור כמבנה סגור לעומת סיפור כמרחב פתוח
האם סיפור הוא מבנה סגור, בעל חוקים קבועים כמו שהציע סיד פילד עם שלושת האקטים שלו, או שהוא דווקא מרחב פתוח ופרשני כמו שטען לורנס פ. אשלי? אם הסיפור הוא מבנה, אז יש כללים שצריך לעקוב אחריהם כדי לייצר נרטיב מובן ומספק. אבל אם הוא מרחב פתוח, הרי שהקורא עצמו הוא זה שמכניס את המשמעות – הוא קובע אילו פערים הוא ימלא ומאילו חוויות הוא יזדהה. כאן אנו נתקלים בפרדוקס: ברגע שאנו מנסים להגדיר את גבולות הסיפור, אנו בעצם סוגרים את הדלת בפני הקורא והפרשנות החופשית שלו. מצד שני ברגע שהבנה פתוח, לא ממש הצלחנו ללכוד ולהגדיר אותו.
3. סיפור כמסע ליניארי לעומת סיפור כרשת קשרים
לפי ג'וזף קמפבל, כל סיפור הוא מסע ליניארי של הגיבור – קריאה להרפתקה, התגברות על קשיים וחזרה הביתה. אבל בעולם הדיגיטלי של ימינו, הסיפור עשוי להיראות יותר כמו רשת – לא התחלה-אמצע-סוף, אלא מקבץ של חוויות, דמויות וזמנים שנשזרים יחד. דמיינו סדרת טלוויזיה כמו "שובר שורות" שבה כל דמות עוקבת אחר מסלול ייחודי, וכל פרק מוסיף עוד שכבה לרשת הסיפורית הכוללת. ברגע שאנחנו חושבים שהבנו את הסיפור כמסע קווי מסודר, הוא מתפתל ומתגלה כמשהו אחר לחלוטין – מפת קשרים רב-שכבתית שלך תגדיר אותה עכשיו.
4. סיפור ככלי להעברת מסרים לעומת סיפור כמשחק דמיון מענג
לפי רוברט מקי, הסיפור הוא דרך להביע רעיונות וליצור קונפליקט שדרכו נחשפת אמירה או מסר. אולם, רולאן בארת טען שהסיפור הוא גם "משחק" – מקום שבו אנו נהנים מפענוח, פתרון רמזים ומגילוי רבדים נסתרים. סיפורים משמשים לעיתים להעברת מסר מוסרי או רעיוני, אבל ישנם סיפורים כמו "אליס בארץ הפלאות" שמטרתם היא לשחק עם המציאות ולהשתעשע עם הצופה, ולאו דווקא להטיף. לפעמים סיפור שנועד להעביר מסר מעביר בנו בעיקר בחילה ודווקא זה שרוצה לשחק איתנו מעביר לנו תובנות חדשים ומסרים מרעננים. הסיפור מתעתע בנו – האם הוא נועד לעורר מחשבה עמוקה, או אולי בכלל לגרום לנו ליהנות מהרגע?
5. סיפור כעלילה מוכרת לעומת סיפור כרגע ייחודי
בעוד שכריסטופר בוקר טוען שכל סיפור ניתן לשיוך לאחד משבעת קווי העלילה המוכרים, ישנם סיפורים שאינם עוקבים אחרי דפוס עלילתי אלא מתקיימים ברגעים ייחודיים ובלתי נשכחים – תחושה חולפת, מילה מיוחדת, זיכרון או מבט. תחשבו על שיר שבו כל מילה יוצרת תחושה, כמו הריח המתוק של גשם ראשון או צליל צחוק שנשאר באוויר. כאן הסיפור אינו מהלך עלילתי שלם, אלא רגע חי, קסום וחד-פעמי שמעניק חוויה אינטימית, שאי אפשר להכניס למסגרת מוכרת.
6. סיפור כמחולל רגשות לעומת סיפור כיצירה אינטלקטואלית
אריסטו ראה בסיפור דרך להגיע לקתרזיס – חוויה רגשית חזקה שמשחררת אותנו. לעומת זאת, ישנם סיפורים המשלבים רעיונות פילוסופיים או אינטלקטואליים שלאו דווקא מכוונים לרגש אלא למחשבה, להתבוננות פנימית או אפילו לערעור על תפיסות קיימות. סיפורים כאלו עשויים להיות קרים וניתוחיים, אך עדיין מרתקים ומזמינים את הקורא לחשוב מחדש על עולמו. הסיפור נע בתוך מנעד רחב בין יצירת סערה רגשית לבין יצירת תחושת הבנה עמוקה.
ועכשיו תורכם!
הניסיון להגדיר את מהות הסיפור הוא כמו לתפוס את בבואת הירח במים – ברגע אחד היא שלמה וברורה, וברגע הבא היא מתעוותת ומתפזרת. כל תיאוריה מספקת פיסה נוספת לפאזל, אבל נדמה ששום הגדרה לא יכולה להכיל את כל עומק ועושר הסיפור. אם נסתכל על כל ההיבטים שהוצגו כאן, נבין שסיפור הוא הרבה יותר מרק עלילה או מסר – הוא מגרש משחקים של חוויות, רגשות, רעיונות ופרשנויות.
אז מה באמת יוצר סיפור טוב? אולי התשובה נמצאת בסיפור שאנו רוצים לספר – אחרי הכול יש הרבה יותר להרגיש ולחוות סיפור טוב מאשר להגדיר מה זה אומר. אולי גם אם אין הגדרה אחת שתוכל להקיף את הכל, כל