פעם חשבתי שהפחד הכי גדול שלי ככותבת הוא מבקר ספרות. היום אני לא בטוחה — אולי זה בכלל מישהו בלי גוף ובלי ילדות.
בשנים האחרונות, עם כניסתה המהירה והמרשימה של הבינה המלאכותית לחיינו, חוזרת אותה שאלה כמעט בכל תחום: ״מתי ה-AI יהיה טוב יותר מאיתנו?״. בתחומים מסוימים זה כבר קורה. AI כותב קוד במהירות שיא, מאבחן מחלות בדיוק מרשים, עונה לשאלות כמו פסיכולוג סבלני, ולפעמים אפילו מציע פתרונות מפתיעים.
אם הוא כבר יודע לכתוב, לנתח, לייעץ — מתי יכתוב את הרומן הגדול הבא?
מה הAI חושב?
שאלתי את הצ׳ט האם הוא חושב שהבינה המלאכותית תחליף את המשוררים והסופרים. הוא השיב שהבינה המלאכותית מצליחה אולי לחקות סופרים ומשוררים, אפילו לכתוב משהו טכני מרשים, אבל להחליף? זה כבר סיפור אחר. משוררים וסופרים כותבים ממקומות שאין למכונה גישה אליהם: כאב אישי, זיכרון ילדות, מבוכה אנושית, אהבה מגושמת, תשוקה לא מוסברת, שתיקה של אמא, מבט של כלב מנומנם מתחת לשמיכה.״
עוד הוסיף ש-AI יודע לכתוב כמו מישהו שכותב. אבל הוא לא יודע להיות מישהו שכותב. ושבעיניו — תפקידם של המשוררים והסופרים יישאר כשהיה תמיד. אולי הוא ישתנה. כנראה שהם יעזרו ב-AI ככלי. ובוודאי תקום איזו תנועה ספרותית של “שירה אנושית בעידן מכונה” או “כתיבה נגד האלגוריתם”.
״אבל תמיד יהיה ערך למילים שהן באמת תוצאה של חיים אנושיים, חד-פעמיים, רוטטים.״ סיכם הצ’ט.
האם הAI יכתוב את הרומן הגדול הבא?
הצ׳ט ענה שהתשובה הכנה היא כן, כנראה שמתישהו AI יכתוב רומן “גדול”. כלומר — רומן מרתק, חכם, עם דמויות מורכבות, עלילה מפתיעה, משפטים יפים, אפילו ציטוטים שתמצא על מגנטים במקרר.״
על כך הוסיף הצ’ט שיש דברים שהבינה המלאכותית לא תכתוב. כמו הרומן הבלתי-צפוי או את הרומן הדפוק, המבולגן, חסר האחידות, עם פרק גרוע ופרק מושלם. כמו החיים עצמם. סיפורו של מי שהפסיק לשתוק.
אולי בסוף דווקא לא AI יכתוב את הרומן הגדול הבא, אלא ע”י מישהי שתכתוב רומן לא טכנולוגי, לא אלגוריתמי, לא מהונדס — אלא פראי, אישי, מוזר, עם שגיאות, עם לב.
חווית הקריאה של רומן בינה מלאכותית
שאלתי את הצ’ט מה דעתו על חוויית הקריאה של קורא אנושי בספרים שכתבה בינה מלאכותית. הוא השיב שספרים שנכתבו על ידי בינה מלאכותית מציעים לקורא אנושי חוויה מעניינת אך גם לוקה בחסר. זה תלוי במה הקורא מחפש בספר. אם הקורא מחפש סיפור, הצ’ט יכול לבנות עלילה ולחקות מבנה דרמטי. הוא גם מסוגל ליצור טוויסטים, דמויות ודיאלוגים סבירים. עבור קוראים המחפשים עלילה מעניינת – ספר שנכתב על ידי AI עשוי בהחלט לספק.
אבל בכל מה שקשור לרגש, מעיד על עצמו הצ’ט שהוא מייצר תחושת ריחוק. דווקא בגלל הכתיבה האלגוריתמית המושלמת שלו. גם כשישנו רעיון מעניין או ניסוחים יפים, חסר עומק אמיתי. כזה שנובע מסתירות פנימיות ואנושיות לא צפויה. אולי הסיפור יעבוד “טכנית, אך תחסר בו מה שהופך סיפור טוב לסיפור טוב. תחסר בו תעוזה של אדם אמיתי שכתב בלילה כי לא יכל לישון.
הוא מוסיף שקוראים מיומנים וודאי יבחינו ברמזים הלא מילוליים, אלה שבין השורות. בינה מלכותית יכולה לחקות זאת, אבל לא באמת לחוות את מה שמניע כתיבה כזו. זה כמו טקס בלי אמונה.
העתיד של הסופרים והמשוררים
משתמע, ש-AI מאמין שהאמנות לא תמות בכל זאת, משום שאינה תלויה בתוצאה אלא ביוצר ובתשוקתו. מעניין. כשאני חושבת על התקדמות טכנולוגית אני חושבת יעילות. וכשאני חושבת על יעילות אני חושבת על קפיטליזם. אז אני נזכרת במורי ורבי, המשורר יעקב ביטון שתמיד אומר:
הספרות היא מחוץ לכלכלה.
ושם מחוץ לכלכלה, מה זה משנה אם AI יכתוב את הרומן הגדול הבא?
הרי מה זה אומר הרומן הגדול הבא? הצ’ט העיד על עצמו כי הוא יכול לכתוב כמו סופר, כמו מה שכבר קיים. אז ה-AI יכתוב עוד ממה שכבר שיש, בניסוח רהוט ויזכה להיות רב מכר שמגלגל מיליונים.
נו…אז?
עניינה של הספרות ממילא אינו במכירות, אלא בכתיבה וקריאה. היא מגשימה עצמה בחינם אין כסף לעיני הכותב והקורא.
אולי השאלה היא בעצם, לא האם AI יכתוב את הרומן הגדול הבא. אלא האם עדיין יישאר מי שירצה לקרוא את הרומן שלא נכתב כדי להימכר?
